* זהירות: פוסט המזוהה עם ילדות בת מצווה מבחינה מנטלית
אין לי מוטיבציה לכלום. ואני חיה בסרט שזה דווקא בסדר, ושמגיע לי שייפלו עליי דברים מהשמיים בלי סיבה או בלי מאמץ. בתת מודע המאוד מודע שלי אני יודעת ששום דבר לא יקרה אם אני לא אזיז אותו. ומה שכן יקרה, נועד לכישלון. כמעט תמיד.
עכשיו נכנסת תקופה שהיא כולה סוף אחד גדול, אני יודעת את זה, אני מרגישה את זה, אני נושמת את זה. בסוף החודש אני נפטרת רשמית מכל מחויבות שלי כלפי משרד החינוך לעת עתה, לא מוגדרת יותר כתיכוניסטית מטומטמת, ברגע אחד משתדרגת רמת החיים שלי רק מעצם היציאה שלי ממערכת כל כך דפוקה שדפקה אותי שנה-שנה במשך 12 שנים. לא יכולה לשכוח להם את זה. מערכת שמפנה עורף לכל בעיה, בית חרושת נטו. אבל אני לא בקטע של עצבים כל כך עכשיו. אני רוצה לסיים את התקופה הזאת בשלווה פנימית, עד כמה שאפשר. כי בכל זאת, משהו רע נגמר, ואולי אפילו משהו טוב מתחיל.
רוב החברים הקרובים שלי בעוד חודש כבר על מדים, ואני עוד כל כך רחוקה מתוקף היותי ילידת נובמבר מרוחקת וקטינה באופן מגוחך. הניעור הזה של לקיחת כל החברים שלי לשירות הסדיר שלהם one by one בהחלט הולך לשנות אותי כי, מה לעשות, אני אצטרך להתחיל לעשות משהו עם החיים שלי ולא יהיו לי תירוצים יותר. והאבסורד, שברגע שאני אתגייס (איפשהו שם בפברואר) כבר יהיו דיבורים על שחרור אצל חלקם... אפילו קצת פרדוקסלי.
ובקרוב ייקבע לי תאריך לטסט, אז התקופה הכיפית הזאת של למידה תיגמר עם המורה המקסים שלי והזקן הסקסי שלו. אבל נו מילא, מרגע שאני עוברת יש לי שלושה חודשים של גיהינום ואחריהם חיים שלמים של לחרוש את הארץ על כל אורכה ורוחבה פשוט כי ישעמם לי. פלוס, יהיו לי כל כך הרבה חודשים בודדים עד הצבא שכל מה שאני אעשה בעצם זה לחרוש את הארץ. מישהו מעוניין להצטרף? גם לבד זה בסדר. אפילו נפלא.
אבל אם יש משהו שלא נגמר, זה חוסר הודאות שלי כלפי עצמי. בוקר אחד אני קמה ומרגישה משהו אחד, בוקר אחר קמה ומרגישה את ההיפך הגמור. אין לי מושג מה אני רוצה מעצמי, או מה אני רוצה מהסביבה, או ממך, או ממך. והכל כזה מתערבב ומיותר לי כל המחשבות האלה.
אני פשוט אלך לישון. זה תמיד מציל אותי מעצמי.
משהו קטן וטוב: מוכיחה לעצמי פעם אחר פעם שכשאני רוצה משהו מספיק, אני יכולה להשיג אותו ודבר לא בלתי אפשרי.
הבעיה היא שלרוב אני לא רוצה מספיק...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Starry