הכותרת? זה מה שעובר לי בראש עכשיו. כל כך הרבה בלאגן וכל כך הרבה חוסר ודאות שזה פשוט מבחיל.
בפעם הבערך ראשונה בחיי אני מוצאת את עצמי במצב דביק (ולא, לא עניין של מזג אוויר) ואפילו קצת אובססיבי. בפעם הראשונה לא כל כך אכפת לי ממראה חיצוני, אבל בפעם המיליון אני יודעת ללכת בדרך שבטוח תדפוק דברים. ההגנות המקוללות האלה שמופעלות אצלי בכל פעם כשאני מתחילה להכיר ולהתקרב לבן אדם עדיין לא השתנו. הן תמיד אותו דבר.
ואיך אמרתי, אני יודעת שאני יכולה לעקוף את ההגנות האלה, אבל זה פשוט לוקח זמן. והוא הבין את זה בדרך פלא, כמו שאף אחד עד היום עוד לא הבין, והוא קיבל את זה וסיפר לי שגם לו קצת קשה לפעמים דווקא בגלל שהוא הפוך ממני. הוא אמר שהוא נקשר רגשית מאוד בקלות ומאוד חזק, ואני מפחדת גם מזה.
איך אני אצליח לתרגם את המחשבות שלי למעשים כשמעולם לא ניסיתי את זה? כשאין לי מושג איך זה בכלל עובד? המוח שלי מריץ כל היום את הסיטואציות האפשריות בעתיד, ואת התגובות האפשריות ואת הנפילות האפשריות. אז איך בכלל אפשר להיות קצת ספונטני במערכת יחסים אם יש לי את הצורך לנתח כל דבר במקום לתת לו לקרות?
אני מרגישה שנדפק לי המוח.
אוקיי, אז אני חייבת כמה מילים על מצעד הגאווה- היה פשוט מדהים. אני כמובן נסעתי על תקן החברה התומכת (ביותר בעולם) עם שני חברים קרובים שלי שמשתייכים לקהילה ועוד חבורת תומכים נלהבים של הקהילה הגאה. מיליון אנשים, חום אימים, ישבנים מיוזעים - אבל אווירה נפלאה וכיפית כל כך.
קהילה גאה, מגיע לכם את כל הפרגון שבעולם, אתם חבר'ה טובים ואנשים מצחיקים לחלוטין שגם אם מראים את זה פחות, מאמינים בערכים. ותודה לחברים המקסימים שלי שגרמו ליום הזה להיות עוד יותר נפלא, ותודה לים המדהים שהיה בטמפרטורה הנכונה בדיוק ביום הכל כך רותח הזה, ותודה לשמש ששרפה לי את כל הפרצוף והגב ועכשיו אני נראית כמו משהו מאוד אדום ונורא.
שוויון זכויות לכל הקהילות!
משהו קטן וטוב: נראה לי שאפילו יש סיכוי. ונראה לי שהוא אפילו די גדול
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Starry