קצת גדול עליי כל ההתעסקות הזאת בפוליטיקלי קורקט וההשתגעות המיותרת בתוך מבוכים. נמאס לי, עף לי השכל כבר בתוך כל החלחלה הזאת של להודות בפני עצמי על כל התסבוכים שלי ולדעת, שגם אם הייתה לי כוונה לפתוח קצת ממני בפני מישהו, זה פשוט לעולם לא יקרה. מגיע הבוקר שאחרי ואני מרגישה מלוכלכת, מטונפת. כאילו לא רוצה ששום דבר ייגע בי יותר לעולם.
העור יתחיל להתקרר לאט לאט, הפחד ההולך ומתגלה שלי ממגע פיזי מינימלי ימשיך לייאש אותי, וההסברים למערבולת של למה מקסימום עובד ומינימום לא ימשיכו לא להגיע לעולם. ולמעשה אני חושבת שאני עושה לעצמי בכוונה. כבר כמה זמן שאני מנסה להימנע מהתחבטות מיותרת על כל מיני דברים שאין לי כוח לעסוק בהם.
אין לי מושג מה הולך פה, אני מקלידה כמו אלוהים בקופסה בלי אוויר. מי שורד עכשיו, הא?
יש משהו בהתרחקות הזאת שמפעיל עליי כוחות. אני שונאת שמופעלים עליי כוחות, שונאת להרגיש לא בשליטה במגרש הביתי שלי. אבל דברים כבר מזמן יצאו מכלל שליטה, המגרש הביתי שלי הצטמצם לכדי גיחוך וכל שנשאר זה שיחות-צד-שלישי וכמה עקיצות בלילה אחד כדי לגרום לזה להיראות כאילו הייתה שם פעם חברות, או אפילו יותר.
לא מפסיקה לקנן בי המחשבה שהכל בחיים שלי מתחיל בצורה מסוימת ומשתנה אבל מסתיים תמיד אותו דבר, פתאומי וחד צדדי. האמת כואבת, חברים, והמציאות ממשיכה להרביץ לנו כאילו מעולם היא לא יצרה משהו שנקרא מצפון.
המצבה מוכנה והוצבה במקום הנכון. אם זו לא הייתה מצבה, אני חושבת שאפילו הייתי אומרת עליה שהיא יפה מאוד. ובעצם היא יפה מאוד אבל כל כך חבל שזה התפקיד שהיופי הזה נועד לשרת בעולם. הגרניט בצבע שחור והכיתוב מעל בלבן מעושן כזה שנותן למוות נפח אחר לגמרי. ביום חמישי הקרוב כל המשפחה הקרובה שוב מתאחדת לקובץ דקות ארוכות של פיות פעורים, דמעות חסרות שליטה והנהונים מאולצים. הוא מת. זהו. כנראה שגם הפעם לא נדע איך מוות מרגיש.
הלוואי שהייתי קלילה.
משהו קטן וטוב: לפחות אפשר כבר ממש להריח את הרישיון שלי ואת הנסיעות למרחקים ארוכים שמצפות לי, רק אני, איזה דיסק טוב וקופסת סיגריות (איזה יופי שאני שמאלית, סופסוף משהו יהיה לי נוח בחיים. לעשן מהחלון קולולו!)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Starry