The Butterfly Ball

ואז שום דבר הוא לא נמנע. הכל נפתח, תיבת הרגשות מתחילה לנגן במקצבים הפוכים, אנטי-אופוריה מנסה להשתלט ולעשות לי בדווקא. כשמתחילים לדבר עלייך, הכל יכול לקרות, ובאותה מידה גם לא לקרות. כי אין שום דבר קבוע ואין שום דבר ברור. הכל באוויר, מרחף בניגוד מושלם מעל הראשים של כולם (למרות שזמן ארוך מאוד התעקשתי שרק מעל לשלי, והנה שוב טעיתי... מפתיע).

כשאני מתחילה לדבר עלייך, פתאום מגיחות לי תובנות חדשות בזו אחר זו כמו כנופיית ג'וקים בקיץ ישראלי טיפוסי. ובאופן די מקסים, את התובנות האלה בא לי להרוג בדיוק כמו שהייתי רוצה להרוג את אותם ג'וקים. לא, אני לא טיפוס של בעלי חיים... ובני אדם גם בסימן שאלה. אני טיפוס מבולבל שבאופן כללי נוטה להכיר את חוסר הודאות מקרוב - אבל כשמדברים עלייך, הכל כפול ומכופל ומבולבל ולא מובן וחונק ומלנכולי ופשוט עצוב. כשאני מדברת עלייך, או חושבת עלייך, עצוב לי עוד לפני ששמח, אני רואה חושך לפני אור, לא לפני כן.

ועם כל הסימנים שהיקום מנסה להראות לי על השליליות שבך, כל שאני רואה הוא חיובי לחלוטין. אני מודה בפגמים, אבל אוהבת אותם יותר משונאת, וזה כל מה שמעצבן אותי כשזה מדובר בך. כאילו יש מסביבך הילה כזאת שהמצפון שלי לעולם לא יוכל לשחרר. הלב יודע, המוח מתכחש. וכבר שחשבתי לעצמי שלמדתי לשחרר, ואמנם כן התקדמתי לא מעט בסיפור הזה, את כאילו נאחזת בשיניים שלך בפיסות הייאוש האחרונות שלי (למרות שהן נמצאות בים ייאוש ענק ובלתי נגמר בעליל) ולא מרפה ממני.

וזה כל כך עצוב לי, כי זו בעצם אני שלא מרפה ממך. כאן מקור כל הכובד שלנו, כל החוסר טבעיות המשגע הזה, ההגדרה המטופשת שמצאתי לנכון להדביק - "קשר מיוחד", "קשר לא רגיל". כן, כאילו שבאמת קיים משהו כזה. ואני מודה עכשיו, אני מודה בכל הטעויות שלי, בחוסר צדדיות המופגנת להפליא הזאת, אני מודה בהכל ובכל זאת מתחשק לי לדפוק את הראש בקיר ולקלל את עצמי וגם את העולם בקול רם כי יום אחרי יום אני מוכיחה לעצמי כמה שאני מטומטמת.

ואת שם, את תמיד שם, עם כל העצב הזה שלך והשקט הזה שלך.

אני מרגישה כל כך פתטית. בא לי לעשות משהו אלים ולצרוח כל מה שאני מרגישה. הכל בולשיט, הכל זיבולים, אני מנסה ומנסה ולא מצליחה להסביר אפילו עשירית ממה שאני מרגישה וזה מעצבן אותי! אני מעצבנת את עצמייייייייייייייייי נמאס לי אני מאבדת עשתונות.

ועם כמה שאני שונאת להודות בזה-

אני מרגישה כל כך לבד בכל הביחד הזה, שזה מחליא.

משהו קטן וטוב: לפחות אני לא פרפר שפשוט נדבק למנורה ומת בסוף