כמה יפה הייתי אתמול. עכשיו כבר בעצם שלשום, אבל כל הימים מתחברים לי אז נניח שמדובר באתמול. עם המשקל העודף התמידי והחצ'קון במצח שאני לא מבינה מאיפה הוא הגיע דווקא ביום הכי חגיגי בשנה, ועכשיו באמת - כאילו, מה נראה לך? המצח שלי נקי ונפלא כל השנה וברגע האמת אתה מופיע, כאילו. מה נראה לך??? לא משנה. הייתי יפה, והרגשתי יפה. הרגשתי יותר יפה מאי פעם. למעשה, נראה לי שאף פעם לא הרגשתי כל כך יפה ומושכת וסקסית ונשית. פשוט להסתכל עליי ולחייך. וזה נחמד, כל כך נחמד להרגיש את זה כי זה בדיוק מה שהקרנתי וזה בדיוק מה שכולם ראו.
בחצי חיוך, ובעצם במחיקה כללית איטית של החיוך והיופי, התרסקתי בחזרה אל תוך ערימת דברים קטנים ולא חשובים שמצליחים להרוס את המצברוח. ותמיד יש כאלה, וזה כל כך מעצבן. כשאין לי הסחות דעת אני כל כך עצובה וזה טבעי אז אני מבינה את זה. כי אז אני רק חושבת וחושבת ודברים משתרבבים מתערבבים ומתבלבלים למשהו לא מובן, כל כך לא מובן שבא לבכות - אז בוכים. אבל העניין הרציני יותר הוא, שעכשיו גם בתוך הסחות הדעת, בין שורה לשורה שנאמרת, בין נשימה לנשימה, עוד מחשבה. ועוד מחשבה, ועוד אחת. וככה בא לבכות כל הזמן. אז בוכים? לא. עוצרים. נושמים. חושבים. לא בוכים שוב.
אז אוקיי. עצוב לי. רוב הסיבות נראות לעין או ידועות לי בערך, ואלה שלא... בא לי לשבור אותן. לקרוע להן את הצורה במכות. תלכו ממני, ובואו אחת אחת. בזמן שלכן, לא עכשיו. בבקשה רק לא עכשיו. נמאס לי להרוס שמחות ולקלקל רגעים. שונאת להיות הדרמה של הערב. וזה מעצבן שבשביל להימנע מדרמה צריך לזוז הצידה, אבל עצם התזוזה מהווה דרמה לכשעצמה. איך אדם אמור להירגע בעולם?
השעה עכשיו כמעט שמונה, חזרתי הביתה מלילה לבן נחמד פלוס בים, עם חבריי הקרובים והמקסימים ביניהם קושקוש שחוגגת לה יום הולדת. והם כולם הולכים לישון, ואני צריכה לשבת כאן בשביל לרצות את המורה המכשפה הזאת לפסיכולוגיה, עם העבודת חקר הכל כך משעממת הזאת. מי היה מאמין שעוד חודש סיימתי בית ספר for good. עכשיו זה נראה שמח, אבל זה עוד יהיה עצוב.
שאלת חקר: איך משלימים את היחידה החמישית בפסיכולוגיה תחת השפעת אלכוהול?
חכו לתוצאות.
אני מרגישה כל כך קטינה שבא לי להקיא.
משהו קטן וטוב: אישור קטנטן ממישהו קטנטן שעושה לי טוב על הלב
אה כן ומזל טוב לאבא המקסים. ♥
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Starry