אני מתגעגעת לכאן. פעם המחשבה שלי הייתה בסדר ופוריה ומילים רק חיכו לצאת ממני. לא כתבתי כבר כמה חודשים טובים (רעים, האמת) וזה מרגיש לי כמו משקולת אחת ענקית על הלב. האינטראקציות שלי רובן ככולן נדפקות בשלב כלשהו וקשה לי להחזיק את עצמי מלעשות דברים מטופשים. אחד אחרי השני. כמו דומינו מקולל של החיים שלי, שלמישהו אי שם הוא נראה קצת מצחיק.
מעולם לא חוויתי מוות כל כך קרוב. 9.5.11, ה' באייר תשע"א, יום העצמאות 63 למדינת ישראל. ואני במקום לעבור מחגיגה לחגיגה, לשתות את הכבד שלי למוות, לעשן שלוש קופסאות ולהרגיש טוב עם זה, להיות עם האנשים שאני הכי אוהבת בעולם בידיעה שאני לא הורסת להם את הערב... טוב, זה לא קרה. בכיתי. בכיתי כל הערב וכל הבוקר וכל הערב שלאחריו.
11.5.11, ז' באייר תשע"א. ההלוויה הכי קרובה שחוויתי. ההספד הראשון בחיי. מהצד זה נשמע כמו פשוט מוות פעוט, ואיך ניסחת את זה בעצמך, "הוא בכלל לא היה כל כך קרוב". זה נחמד עד שזה דופק אצלך בדלת. הופך את אמא שלך למשהו לא מוסבר, ואז עובר אצל סבתא וקורע ממנה את העור, והוא לא כאן יותר, ואני היחידה במשפחה שבכלל לא הספקתי שום דבר.
אז אני רק מתפללת, לאני לא יודעת מי אי שם מתחת לאדמה. שמור עליו. שינוח על משכבו בשלום ובשלווה, שלא יכעס גם מתחת לקרקע.
מגיע לו פעם אחת בחייו לנוח.
איזה באסה שאני לא מאמינה בגלגול נשמות.
18.7.1957 - 9.5.2011
תהא נשמתך צרורה בצרור החיים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Starry