חזרנו לימים היפים. טעם מר בפה, רצון להקיא כל הזמן, שלוש פלוס כוסות קפה ליום, המון תפוחים, המון מראות, המון הרגשה של כלום. ריקנות. "אם אתה לא רוצה דבר, אין לך דבר. אתה צף". אני רוצה כל כך הרבה דברים עד שנדמה שאני לא רוצה כלום. אני צפה, משהו שמעולם לא הייתי טובה בו. הגוף האנושי בנוי כך שלא משנה מה משקלו הוא יצוף מעל המים. ומשום מה, כל הגוף חוץ מהראש שוקעים. רק הראש צף, בים של חוסר אונים, בים של שאלות ושל למה לעזאזל הכל שוקע חוץ מהראש, מהמחשבות שלא עוזבות, מהימים הנוראיים האלה שעוד שנייה באמת יכניעו אותי. והדבר הכי גרוע, שאני לא יודעת עד כמה אני מפחדת כבר להיכנע, לא יודעת כמה הייאוש מרתיע אותי. לא יודעת כמה אני מוכנה לעמוד מול עצמי כמו פעם, כשהייתי נותנת לעצמי סטירות כדי להזכיר לעצמי מי ולמה ואיך. ושוב למה. אני חוששת שאיבדתי את עצמי במערבולת הרצון, במערבולת הפנטזיה שתישאר בגדר פנטזיה לעולם. כל כך הרבה רצונות וכל כך הרבה סטירות לחי, ואחרי זה אני עוד פוערת את הפה בפליאה, איך הגעתי לכאן. איך קרה שאני מפחדת פתאום מהעולם, מעצמי. אני לא בן אדם פחדן. אני מצוף. מצוף חסר תועלת בים ענק של טיפשות ושל חוסר תכלית מוחלט.
מי אני? אני מצוף. חזרנו לימים היפים.
בקרוב יומולדת...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Starry