כל פעם מחדש אני עושה את זה לעצמי, במקום ללכת עם הרוח אני נלחמת בה כהוגן. כל שנייה שבה חלקיקי אוויר בריוניים חודרים לי לעיניים מקודשת רק למען מטרה אחת, זיכרון ודמעה וניסיון הכי קטן לא לשכוח את מה שהיה והרסתי. אם הייתי יכולה להיות ישירה יותר משאני עכשיו, הייתי מודה שמסיבה שלא ידועה לי את גורמת לי לבכות כל הזמן. האסוציאציה שלך היא עצב, ומשהו כבוי, ואיתם באה זריחה, וקיר פלדה שבו אני תוקעת את הראש בקביעות. היום ציירתי נוצה, לאורך כל כף הרגל כמעט, עם טוש שחור ופרמננטי שיישאר לכמה ימים טובים. הוספתי קצת כוכבים ונקודות, קצת צבע טורקיז. זה נראה רענן לחלוטין בניגוד לכל העור המת שהצלחתי לצבור לאחרונה. בא לי לשבור שגרה, ללכת יחפה במטע זכוכיות, לרוץ עד סוף העולם מבלי להתנשף. אני רוצה לחייך, ורוצה שהעיפרון יחזיק מעמד בשיער שלי במקום להחליק כל מספר דקות. אני רוצה להתחדש ולהתרענן מהרוטינה המדכאת ולהריץ משפט אחר בראש, שהוא לשם שינוי לא "רע לי". אני רוצה לדעת מה לענות כששואלים אותי למה, או מה יכול לעזור. שוב אני מרגישה כמו באיזה שכונת עוני, או מתוך איזה דרמת מתח, כשהאור בסלון רועד ומאיים להיסגר כל שנייה על הרגעים החשוכים שלי גם ככה. כשלילה אני שמחה יותר, אבל לא כשחשוך. הירח הוא השמש האהובה עליי. ואצלך זה ההיפך. אני קוראת את כל המכתבים מפעם, וכל משפט מהם ראוי לציטוט. "הלוואי ויכולתי לתת לך את העיניים שלי שיהיו לך למשקפת, ולהעניק לך את היכולת להשקיף על עצמך ולראות מה שאני רואה. אני לא חושבת שיש בכוחך להבין עד כמה את חזקה". אני קצת מתפלאת על עצמי, מעצם העובדה שהרגשתי דברים שאין להם שם, או צורה, או כל דבר שעשוי להפוך אותם למשהו מוכר. הייתי אומרת קסם, או כאב, או פליאה, אבל זה פשוט לא זה. גם לא מתקרב. עולות בי מחשבות. מיליונים של מחשבות, ליתר דיוק. אני לא מרגישה את הצורך לשתף אותך, או אף אחד אחר, במחשבות האלה - אבל... "ג'יבריש". קצת לא אני, כך נדמה בהתחלה. ואז השתדלתי לשלוף את המילים בסדר המדויק שאמרת לי אותן לילה לפני השליחה, "את מורכבת", ואת ההמשך התקשיתי לחבר כראוי. עכשיו תיאלץ לסלוח לי על שאני לא זוכרת את הדברים שלך בסדר הנכון, אבל תאמין לי שאת המשמעות קשה להעלים מהראש. היא שם, יושבת. נחה אולי. לא, זה כבר יותר מדי. היא יושבת ומנסה להירדם אני מניחה. איך מחלום של ירח בעיניי העלמתי אלוהים שלמים, העלמתי את עצמי, אותי, את כל מה שחשבתי שאני. ואז, כשכל המשאלות שבי מתהוות, רוקמות עור וגידים, מתערפלות לעצם אחד וברור - הספקתי עם הקיפאון החלקי שבליבי... להקשות אותן? את המשאלות שלי? איך יכול להיות שעשיתי זאת לעצמי? משאלות בסלקציה. אתה אמרת. ועם הזמן שלוקח לעכל את העובדה שאני משתמשת בתרסיס אדישות כלפי משאלותיי, בא הפחד. זחל אליי. פחד שזורם אצלי כמו דם, מתפקד כאוויר שקצת קשה לנשום, מרגיש קצת כאילו האף שלי סתום ואני נושמת דרך הפה במקום להגיד את המילים הנכונות. וכאן תוהו ובוהו, שקרים ואמיתות, הכל מת, הכל טעויות, הכל ג'יבריש. ג'יבריש. ג'יבריש. ברגעים כאלה אסטור לעצמי מטאפורית. רק-צריכה-לעשות-פוּ. ואז כל האבק ייעלם, להוציא את הרגשות בקופסה המאובקת ולחדש. לחדש עצב, שמחה, כעס, לחדש חיים. את החיים שלי. שלי, ולא של... איך שהמילים באות כבדות והשתיקות באות בוכות, והאמת באה... האמת יוקדת כמו השמש ביום חם. נשרפתי, ואתה יודע מה קורה אחרי שנשרפים. מתקלפים. מתקלף העור, יורדת עוד עטיפה, שכבה נוספת מוצאת את דרכה לפח. נראה שרק לנבור באשפת העבר יעשה לי טוב עכשיו. ונראה שהפחד לא נמצא באשפה. הוא לא נחלת העבר, הוא נחלת ההווה ואולי העתיד. ולכן הסוף הוא סלקטיבי. "לא רוצה לשקוע", זה כבר בספק. אולי שקיעה למען זריחה? רעלים של קנאה ומיצי פחד זורמים בדמי, שום דבר כבר לא טהור, אני מלוכלכת. איכס. אני מאובקת, בדיוק כמו שפחדתי שאהיה.
שווה לחיות כשרגשותיי הם שפה לא מובנת בעיניי? שווה לחיות כמזוהמת מפוחדת לא-מושלמת?
בדיוק כמו שחשבתי.
בטח ששווה.
משהו קטן וטוב: חצאי זכרונות
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Starry