סתם ככה, כאילו כלום

קשה לומר שהכל מתחיל בגיל 18, כי האמת היא שזהו אולי השיא. ניצנים לתופעה מתחילים כבר בגיל ההתבגרות כשהדימוי הפיזי מתחיל להפריע, אך לא בהכרח. זהו סיפור על ילדה שמנה, שמעולם לא הייתה לה בעיה עם זה, אבל נגררה מהסיבות הלא נכונות, למחלה נוראית.

אני בוחרת לחשוף את זה פעם ראשונה, 9 שנים אחרי.

ילדה רזה. מאוד. "רבע עוף" לדברי כולם. עד גיל 12. שם הכל משתנה. הגוף מקבל צורה נשית, הווסת מגיעה, ואיתה עלייה דרמטית במשקל.

גיל 14, אני בחטיבת ביניים, מתחילה לבחון בנות מסביבי ומבינה שאני שונה. יש לי תחת גדול, וכרס שבורחת מהחולצה. אמא ואחותי מנסות שלל דיאטות ואני איתן. מצליחה לשמור אולי יום אחד, ונשברת. משלימה עם המראה העגלגל שלי, ולא מחסירה מעצמי שום הנאה! הולכת לים כמו כולם, לובשת מכנסיים קצרים כשחם, וגופיות בימי הקיץ. מפתחת בטחון, ופעם בחצי שנה מנסה דיאטה חדשה.

גיל 18, יש לי בת זוג, אני מאושרת. היא מקבלת אותי כמו שאני, מלאונת, לא שמנמונת, ולה יש גוף של דוגמנית על. אני מוחמאת ומאוהבת. אחרי 9 חודשים, אנחנו נפרדות. צעד שלי. אני מנסה לחזור אליה אחרי שלושה שבועות והיא מסרבת. זו הנקודה בה מתחיל השיא.

אני מפסיקה לאכול. ריח של אוכל עושה לי בחילה. אני מדוכאת ולא מרבה לצאת מהחדר. שומעת שירים עצובים, רואה סרטים וישנה.

אני עומדת לפני גיוס, כך שאין לי יותר מדי עיסוקים.

אני ממשיכה לא לאכול ויורדת באופן דרסטי בחודש וחצי כ-15 קילו. אני שוקלת 42 קילו.

הבגדים רחבים, וקר לי נורא (ימי קיץ). אני לא מסוגלת לשבת על כסא, ואמא רצה אחרי עם כריות כדי שאשב עליהן. אני נוטה להתעלף לפחות פעם בשבוע, ועדיין, לא מסוגלת לאכול.  

אני זוכרת את הפעם ההיא שאמא הבינה שיש בעיה והכריחה אותי לאכול צלחת שלמה של אורז, אפונה וקציצות. התישבתי על כרית כשצלחת מולי והתחלתי לאכול. אחרי שני "ביסים", הרגשתי מלאה. אמא נתנה לי מבט כועס, ואני המשכתי להסתכל על הצלחת. התחלתי להזיע ולדפוק עם הרגל על הרצפה. אחרי מנוחה של דקה, לקחתי עוד כפית לפה והרגשתי שאני לא מסוגלת לבלוע. לבסוף בלעתי ולקחתי עוד אחד. לאחר ארבעת הכפיות האלה, קמתי מהשולחן עם דמעות בעיניים ורצתי לשירותים להקיא. הקיבה שלי לא הייתה מסוגלת לעקל עוד.

אמא נבהלה ואני הובלתי לרופאה המשפחתית לייעוץ.

הטראומה ממראה של מחלקה סגורה בת השומר, עם נערות אנרוקסיות, עשו את שלהן. גם השאיפה לגיוס הקרב ובא, העלו בי את רמת החשק להילחם.

סירבתי ללכת לתזונאית, או להתאשפז, החלטתי לחזור לעצמי לבד.

תחילה, נכנסתי לפורומים של נערות אנורקסיות. הכרתי שם בנות וניהלנו שיחות יומיומיות על המחלה הארורה. תיארתי את זה בזמנו כמחלה ששואבת אותך מבלי שאתה שם לב. כששמים לב, זה מאוחר מדי, ואז המלחמה קשה מדי. מי שלא תהיה חזקה מספיק (והחוזק הוא לפעמים בלתי אפשרי), עלולה למצוא את מותה. חבל שזה לא מרתיע בנות אחרות.

הכרתי שם בחורה, שעד היום אין לי מושג מה שמה, היא נתנה לי את הרעיון לבנות לעצמי תפריט יומי להגדלת נפח הקיבה. וכך היה.

מהבוקר שלמחרת, התחלתי בפרוסת לחם, ביום שלמחרת הוספתי עגבנייה, בשבוע שלמחרת נוספה עוד חצי כוס אורז וכן האלה. חודשיים לאחר מכן התגייסתי לצבא במשקל 49 קילו.

בסיום הצבא, שקלתי 51.

קל נורא לתת לפוסט הזה סיום טוב, אך לצערי לא כך. מי שחוותה פעם אחת בחייה את המחלה הנוראה הזו, תחווה אותה כל החיים. גם היום, בגיל 27, מספיק אירוע כואב אחד, ואני נשאבת שוב למקום הזה. נוכחתי לגלות זאת לאחר ריב עם זוגתי הנוכחית. יצאתי ממנה כעוסה ופגועה, ועם בחילה נוראית שגרמה לי לצום יום שלם, עד שהשלמנו. מספיק רגע אחד מול המראה שמזכיר לי שהכרס שלי היא מאוכל ולא מהריון, וזה גורם לי לחשוב כמה כיף היה לקבל מחמאות בכל פעם שהורדתי במשקל. אנחנו מתמכרים לכאב נפשי ולרצון להכות את עצמנו, כפי שאנחנו מתמכרים למחמאות מהסובבים אותנו.

למזלי, אני חושבת שאני די יודעת מתי הקיבה במצוקה ומתי לא, ומה לעשות כדי לא לתת לה להתכווץ יותר מדי. הבעיה היא שמדובר בהרגשה בלבד, ושום דבר לא בעל בסיס אמיתי. אני יכולה רק לקוות שאדע ושיהיו לי הכוחות לעצור את זה בפעמים הבאות.

פעם חולה- תמיד חולה. תזכרו את זה.

חשוב לציין שלמרות כל מה שנכתב, מודל היופי מבחינתי הוא לא רזון. הנשים בחיי מעולם לא היו שדופות. ההפך, רזון כזה של מסלול בפאשן טי.וי מחליא אותי ולא סקסי בעיניי.

אז בנות, תתחילו לאכול, זה הכל פוטושופ!