עוד יומן רשת ייחודי

ביום רביעי יש לי אודישן לתוכנית ריאלטי "האח הגדול". אחרי שבמסיבה לכבוד דודו גבע לקחו ממני טלפון. עכשיו זה משהו שלא חשבתי שאעשה, ויהיה מצחיק לעשות. אמרתי למי שהתקשרה אלי: "טוב, אחרי שנתיים שאני גרה בקומונה, מה זה חודש וחצי בווילה?" היא אמרה שזה יהיה קטן עלי.

כמעט סיימתי ספר שאני קוראת: "אי קטן" של אנדריאה לוי, מומלץ.

מדבר על הגיזענות שבתקופה של קצת לפני - וקצת אחרי מלחמת העולם השניה, בעולם ובמיוחד בבריטניה. כתוב בצורה מאוד מיוחדת. ועוד לא הגעתי לסוף, אבל אמרו לי שהוא מפתיע.

אם במקרה יבער בכם הרצון לתת סטירה לדמות של הורטנס (הג'מייקנית), זה בסדר, זה קורה.

השנה תיכף נגמרת.

אבל חרשתי על זה.

כן, אפילו היום החליפו מנעול בכיתה שאני עושה בה חונכויות. אבל לפחות מצאתי כיתה חלופית... (נשארו 2 מפגשים).

היום היה אמור להיות לי דייט, (או.. לא יודעת, פגישה, מה זה משנה). עם מישהו שלפחות לפי הספר, מלא ביתרונות. בואו ננסה למנות אותם:

* צמחוני

* נגן

* היה בקרבי (יש כאלה שזה יתרון מבחינתם), ומצטער על זה (מבחינתי זה יתרון) , אבל כן רוצה ללכת למילואים.

* לומד רפואה

* חושב לעבור ללמוד בירושלים (כרגע הוא בב"ש).

* טוב ביוגה (גמיש...מעניין, מעניין).

* הממ .. לא יודעת, אני לא באמת מכירה אותו!

קיצר, כמעט נפגשנו, אבל הרכבת הראשונה שהוא יכל לקחת הייתה מגיעה לת"א רק ב22:00 ומכיוון שאנחנו קבענו להפגש במקום שלא קרוב לאף אחד מאיתנו, החלטתי שזה מאוחר מידי ולכן הפגישה נדחתה לתאריך לא ידוע.

הוא הזמין אותי להצטרף אליו למדורה בל"ג בעומר, אבל אמרתי לו שאני אשקול את זה. בכל זאת אנשים שאני לא מכירה, במקום רחוק ממני, אפילו אותו אני לא ממש מכירה. אבל זה עוד יכול להיות נחמד. נראה.

מישהו אחר אולי רוצה לארח אותי למדורה שלו?

או סתם לארח אותי (מדורה זה בהחלט אקטסרא).

אגב,

התקשרתי לרכז של הגינות הקהילתיות, הוא אמר שרוב הסיכויים שהתקבלתי, רק שאין תשובה סופית מהרכזת של החברה להגנת הטבע. בטח תהיה תשובה עוד שבוע.

קצת מלחיץ.

מצד שני, אין לי שום אלטרנטיבה כרגע שאני יכולה להתלבטת איתה. אז.. טוב. לירושלים?

מקרא:

אדום - ימים שעבדתי

כחול - ימים שלא עבדתי

/ - ימים שלא אעבוד

ורוד עם מספר - ימים שאעבוד בהם בביה"ס

ירוק עם מספר - ימים (משוער) שאולי אעבוד בהם במשרדים בכפר סבא

די, די, נמאס. אני לא יכולה יותר עוד רגע של הרגשת כישלון. לא יכולה עוד רגע של שיחות-לא שיחות עם חלק מחברי הקומונה. הרגשה של גועל.

אני רוצה לצאת מהקומונה. לא רוצה להיות יותר עם אנשים שמתיחסים אלי מגעיל, שאומרים לי "אני דיברתי אליך?" כשאני שואלת משהו.

לא יכולה יותר לשמוע אפילו לא את הקולות של עומרי כשהוא אוכל.

לא רוצה לעבוד עם חניכות שלי ולהבין שאני לא יודעת איך להסביר תרגיל. לא יודעת מה המשמעות של מילה מסוימת (פחות קורה לי). לא רוצה להרגיש טיפשה. אני יודעת שאני לא כזו.

הסופ"ש יותר חשוב ממה שנדמה.

ופתאום נראה כאילו לא משנה מה אני עוד אעשה השנה, זה לא יהיה חשוב.

את החדר שבו אני עושה את החונכות אנחנו צריכים לפנות עד יום שלישי (20.5), אני לא מבינה מה כל כך דחוף למנהלת לזרוק אותנו החוצה.

השנה נגמרת. זהו. הקומונה היא לא קומונה. זו דירה, שלפעמים יש בה אנשים. לא רוצים לגור שם. לא רוצים לבלות ביחד. אף פעם גם לא רצו בעצם. לא רוצים לעבוד יותר.

גם אני החלטתי שאני לא מגיעה יותר בימי ראשון בכלל. וטלי גם לוקחת עכשיו שבוע חופש.

הרווחתי החודש 1491.84 ש"ח בסקרים.

הכנסתי גם צ'אק ע"ס 190 ש"ח מהעמותה (שגם הביאה לי עוד 100 ש"ח במזומן ואני לא זוכרת על מה).

חסר רק 890 ש"ח (המשכורת על השירות הלאומי) שמשום מה לא נכנסה עדיין. ויש לי בבנק סכום נאה מאוד מהחודש הזה (בנוסף לשאר הכסף שיש לי שם).

הודיעו לי מעמותת ש"ל, שיש בעיה עם הטפסים שלי בבנק ושאני צריכה לחתום על משהו... לא ממש הבנתי למה, אבל הלכתי לבנק. חתמתי.

בבנק היה מישהו כל כך חמוד!! התור היה באמת קצר מידי, אני אפילו לא יודעת איך קוראים לו.

אבל היו לו עיניים כל כך יפות וקול כל כך עמוק.

הוצאתי ספר והוא פשוט לקח לי אותו מהידיים וקרא מה כתוב מאחור, אחרי כמה שניות שאלתי אותו "..מה?" והוא אמר "רגע, אני קורא". מהשיחה שלנו אני יודעת במה הוא עובד, שהוא לומד ושהוא מחכה הרבה זמן לתור.

הוא נכנס לפני ואני הלכתי לדוכן אחר,כשהוא היה צריך ללכת הוא אמר לי להתראות. וכל כך רציתי לקחת ממנו מספר טלפון, אפילו שלא ידעתי עליו כלום.

ההא

ביום שני קבעתי להפגש עם מישהו שהתחלתי להתכתב איתו לא מזמן.

סטודנט מבן גוריון, במקור מהקריות.

פתאום חשבתי מתי יוצא הסמינר האלטרנטיבי החודש. מעניין.

התחלתי להתלבט, מה יותר טוב לי לשנה הבאה.

האם להיות מזכירה בשלוחה הפתח תקוואית של "עמותת ידיד"?

שזו עמותה עם עקרונות דומים לשל עמותת אלון - צמצום פערים חברתיים בישראל. עמותת אלון מתמקדת אך ורק בחינוך, לעומתם עמותת ידיד גם עובדת בחינוך (כמו העמותה), אבל זה לא הדגש שלה. הדגש לפי מה שהבנתי, הוא עזרה משפטית ותמיכה בכלל באוכלוסיות החלשות.

במרכזי התמיחה, אנשים כמו עולים חדשים ואנשים מאוכ' במצב סוציו אקונומי נמוך מגיעים, הם לא יודעים מה הזכויות שלהם בכל מני תחומים, והעמותה נמצאת שם בכדי לעזור להם.

התפקיד שלי, לפי מה שהבנתי משני המשפטים וחצי שהציגו לי את התפקיד (לפני המיונים שיהיו מתישהו החודש בטח) הוא להיות מזכירה / אשת קבלה. אלי מגיעים בשלב הראשוני, אני צריכה להפנות את הציבור לגורם הנכון.

זו עבודה מעניינת שיכולה לפתוח לי דלתות אם ארצה לעבוד כעובדת סוציאלית בעתיד (ואני אכן שוקלת את התחום הזה).

העבודה מהבית, כך שלא צריך עוד להוציא הרבה אנרגיות על מגורים בקומונה. עד כמה שיש לזה את היתרונות והחסרונות.

למעשה, כשנעבור לגור בבית החדש בפ"ת, זה יהיה כל כך מהבית, שזה מרחק הליכה.

יש את האופציה הראשונה שחשבתי עליה: הגינות הקהילתיות.

אם אלך לשם, מצפה לי שנה חוויתית, אין ספק. שנה שמלאה בדברים, שלא הייתי יכולה למצוא במקום אחר: שנה שלמה של בניה אקולוגית, חיים בבית על בסיס אקולוגיה, עבודה בגינות קהילתיות, לימוד אקולוגי. הרבה דברים שמעניינים אותי, שקשה לי להאמין שאי פעם יצא לי סתם כך להתעסק בהם באינטנסיביות שהייתי רוצה להתעסק בה, אם לא אלך להתנדב בגינות. כך שזו יכולה להיות הזדמנות נהדרת.

גם שם עובדים עם אוכלוסיות חלשות, וגם לא חלשות. אין ספק שיש שם מקום לעבודה וראש גדול, לא פחות מעמותת ידיד, אולי יותר? אני לא יכולה לומר.

בעבודה בגינות יש חסרון אחד גדול שיכול להיות גם יתרון: מגורים בקומונה.

שוב, לא להגיע למקום הפרטי שלך עם המוסכמות החברתיות שלך מהבית. ללמוד להכיר אנשים חדשים בכל המצבים שלהם. אין ספק, זה קשה. במיוחד כשבקומונה הזו יהיו אנשים שהם ש"שנים של שנה ראשונה, ש"ל שנה ראשונה וש"ל שנה שניה. לחלק ניסיון בקומונות, לחלק לא. בקיצור, כל אחד בא מרקע שונה, גיל שונה, ללא ספק יש הרבה עבודה.

שוב חלק מהדברים במקום אחד וחלק במקום אחר. בהחלט סיפור מוכר.

האם אני מסוגלת לדבר כזה שנה שלישית?

האם ההזדמנות הזו לעבוד בתחום האקולוגי שווה את זה? אני חושבת שכן, אבל מפחדת.

דיברתי עם אמא שלי לגבי האפשרויות שלי. היא העלתה בעצמה דברים שאני כל הזמן חוששת לדבר עליהם- פרטיות.

היא אמרה לי "את חושבת שלי לא חסרה פרטיות?".

הבית שאנחנו גרות בו הוא באופן קיצוני חסר פרטיות כלשהי. אין לי בבית דלתות ואין לי חדר משלי, בואו נסכם את זה ככה.

אמא שלי טוענת שכן, גם לה חסר לפעמים פרטיות כשאני בבית.

ומצד שני היא הזכירה לי, שפרטיות היא לא מונח קדוש. זה די משעמם אחרי כמה זמן.

וכשנעבור לגור בבית החדש (אלוהים יודע מתי) יהיה לי חדר משלי, ותהיה לי יותר פרטיות. היא בעצמה הזכירה את עניין היציאות וחברים - שאני יכולה להביא אנשים, ואני יכולה לצאת מתי שאני רוצה, היא שואלת לאן בעיקר בשביל להתעניין וחבל לה שאני רואה את כל מה שהיא אומרת לי כביקורת. היא לא מתכוונת לזה.

אלו בהחלט מילים שמעודדות אותי קצת להשאר בבית. קשה לי להאמין שאני אצא פתאום בצורה חופשית. אבל אשפר לחשוב איך זה כשאני בקומונה, ממש כל הזמן רק בילויים (לא).

בבית, כשאני לא נמצאת בקומונה (כך אני רואה את זה לפחות) אני אוכל יותר לעשות דברים אחרים במקביל.

הרי שירות לאומי רגיל, מהסוג שעושים מהבית, הוא כמו עבודה: 8 שעות, שאחריהן הולכים הביתה ועושים מה שרוצים פחות או יותר.

אני יכולה ללמוד לפסיכומטרי, להשלים בגרויות, כל מני דברים. דברים שקשה לעשות כשחיים בקומונה. כשבקומונה בד"כ עובדים בכל מני שעות לא צפויות ופחות מסגרתיות, כשלאחריהן גם בונים כל מני פרויקטים גדולים ביחד. שוב, יש לזה את היתרונות והחסרונות שלהם.

זה בטח לא הסוף להתלבטויות.

המשך יבוא.

נ.ב

אני צמחונית כבר שנה ושבוע.

יפה לי.

חשבתי שכדאי לחגוג בעוד חצי שנה נגיד, את היותי צמחונית שנה וחצי, בסעודה צמחונית. זה יוצא קצת לפני יום ההולדת שלי. אולי אני אחכה למועד אחר.

איך אפשר לא להזדהות?

חשבתי להוסיף קישור לכל הפעמים (מאלו שמתועדות בבלוג) שנתקלתי ב"אותו סיפור ישן", אבל יהיו פה יותר מידי קישורים.

מילים יפות

מילים ולחן: דני סנדרסון

לא מצליחה וגם לא ממש רוצה "ללמוד מטעויות". מצאתי את עצמי נכנסת לאתרי הכרויות (VegDate), שולחת הודעות לאנשים. אבל מצד שני אני דוחה מישהו שחברה שלי ניסתה לשדך לי מסיבות די שטחיות.

חושבת על העתיד. תקועה בעבר. שלכם, שירי.

ברקע: love boy  ברדיו.