עוד יומן רשת ייחודי

 
הסיטואציה שהתחילה את השיחה
אחרי הקניות, התחלתי לבשל. כמובן לא לפני המשפט הקבוע מד' "את אל תבשלי, או לפחות תכיני רק מנה קטנה לעצמך", משפט שהשתדלתי להתעלם ממנו, אף על פי שמאוד לא התחשק לי לפנק אף אחד עם הבלינצ'ס תפו"א ופיטריות שתכננתי להכין אחרי האמירות האלו.
אני לא זוכרת מה ש' אמר שפגע בי, שהתגובה שלי הייתה "ש' לא מקבל מהבלינצ'ס" ומיד אחר כך ד' אמר "ש', איזה בר מזל אתה, מה אמרת בשביל לא לקבל מהבלינצ'ס שלה?" אז אמרתי "גם ד' לא מקבל מהבלינצ'ס" ושניהם צחקו.
לאחר מכן, התחלתי לחתוך את תפוחי האדמה וד' וש' הכינו פיטריות מטוגנות עם שמן זית. שאלתי "אין שמן סויה?" וש' (שהוא האקונום) אמר "לא היה כסף והעדפתי לקנות שמן זית (שאנחנו מקבלים בהנחה מהמושב של אד'). חוץ מזה ש*מלמל משהו*".  שאלתי אותו "מה אמרת?" אז הוא צחק ואמר "אני לא רוצה להגיד", התעצבנתי כשהבנתי שזה בטח משהו פוגע, הרמתי את הקול ושאלתי שוב, הוא חזר על התשובה, התעצבנתי עוד יותר וכמעט צרחתי עליו "תגיד לי מה אמרת?" אז הוא אמר "לך בכל מקרה אסור להתלונן, את קיבלת את הברנקפלקס שבישקשת".
התחלתי להגיד לו "מה הקשר?! בכלל לא התכוונתי שאני מבקשת שמן סויה, רק שהשימוש בשמן זית נראה לי מוזר, ואם קיבלתי את הברנקפקס..." לא הספקתי לסיים את המשפט וש' הפנה אלי את הגב ואמר לד' "אתה שומע משהו?..." כל כך רתחתי מזעם והוא היה קרוב אלי מאוד. מתוך תחושה אינטסנגטיבית, אולי חייתית קצת, נתתי לו מכה חזקה על הראש. ("כאפה" בלשון העם).
ש' הסתובב כאילו הוא מלך העולם ואמר לי
"מה זה היה?! songi, אל תצפי ממני יותר לשום סוג של קשר איתך מעכשיו והלאה. זהו. "  הוא ביקש שאני אתנצל. חשבתי כמה שאין סיכוי שאני מתנצלת.
העניין הוא, שזו הייתה הבעיה העיקרית עם ש', וכשהוא אומר את זה, אני מאמינה לו שהוא מסוגל להרבה יותר גרוע ממה שהיה עד עכשיו. התחלתי לבכות בצורה בלתי נשלטת. חתכתי את תפוחי האדמה באגרסיביות כשדמעות מטפטפות עליהם, וחשבתי כמה טוב שאני עם סכין ביד, שלא יתן לי מכה בחזרה או משהו. הוא המשיך לדבר, אבל הפסקתי להקשיב. הוא הלך ואני המשכתי לבכות, לרעוד ולחתוך תפוחי אדמה עד שסיימתי.
אנשים (ד' בעיקר) היו במטבח ולא הגיבו. כל זה קרה כשרוב הקומונה הייתה מקובצת בקומה הראשונה עם הרכז החדש.
אחר כך הלכתי לשבת ליד אס', שהייתה עסוקה במשהו בפינת האוכל. אד' שאל אותי מהסלון "מה את מכינה לאכול?" לא הצלחתי להוציא קול מהפה, אז הוא שאל אותי אם אני בסדר והזזתי את הראש בשלילה ובכיתי עוד יותר. ש' בזמן הזה היה... איפשהו, לא ממש היה לי אכפת.
אד' בא אלי ושם לי יד על הכתף, אמר שש' לא צריך להתעלל בי כמו שהוא עשה, שאני לא צריכה לעבור את זה ושאל אותי אם אני רוצה כוס תה. הוא עודד אותי ועניתי בשלילה לגבי התה. הוא הציע לי להיות קצת בחדר ושנדבר על כל זה אח"כ בשיחת הקומונה.
הסכמתי, הלכתי לחדר, רועדת, בוכה, בלי לפתוח את האור, בלי להזיז בגדים שהיו על המיטה, נשכבתי עליה, כמעט צועקת את הבכי שלי, אולי שמעו אותי מבחוץ. לא הצלחתי להרגע ונשום כמו שצריך, שאפתי יותר מדי חמצן כשנשמתי מהר מידי, ולא הצלחתי בכלל להמעיט את הנשימות שלי. ניסיתי לנשום דרך הכרית או לסתום את הפה ולנשום רק דרך האף, אבל זה היה קשה והייתי נסערת מאוד.
ט' דפקה על הדלת, כשאני הייתי על המיטה בתנוחת עובר. אמרתי לה להכנס ושזה בסדר אם היא תדליק את האור.
נרגעתי קצת והיא קראה לי לקום לחבק אותה. נזכרתי בשנה שעברה, שתמר באה לחבק אותי כשהייתי נסערת מאוד, בערך באותה המידה. הרגשתי אז וגם הפעם, קצת נחמה וקצת צביעות, אבל גם בשני המקרים, השתדלתי מאוד להדחיק את תחושת הצביעות ולהשתדל לקבל את המחווה בצורה הכי טובה שאני יכולה.
היא התישבה על המיטה של ע' ואמרה לי שהיא מבינה אותי לחלוטין. שמשהו כזה קרה לה בשנה שעברה שאחריו הפיצו שמועות לגבי המקרה בכל העמותה (אלי זה לא הגיע, אבל בעיקר כי לא היה לי אכפת מרכילות ארצית במיוחד).
היא גם אמרה לי שהיא שמחה שעשיתי סוף סוף משהו - אני לא צריכה לעבור התעללות בקומונה.
כשהיא שאלה איך אני מרגישה, אמרתי שבא לי לעוף מפה.
זה גם מה שהרגשתי כשש' אמר לי את אותם הדברים. שאולי אני אסע הביתה באותו הרגע, אבל נזכרתי שיש לי עבודה למחרת. שבדיוק באותו היום הזכרתי לחניכה שלמחרת נשב ביחד.
אחר כך התחילה שיחה עם הרכז שלנו, קצת דברים טכנים וקצת הוא ניסה להתיחס לנושא. אח"כ הוא הלך והיה ברור לכולם שנשארים לשבת ולדבר.
 
השיחה
 
אמרו לי להתחיל לדבר. נהיה שקט. לא הצלחתי להוציא קול מהפה. פעמיים ניסיתי להוציא את המילה "קשה" ופשוט לא יצא, כאילו הגרון שלי נסגר למילים.
מתישהו הצלחתי להגיד "קשה לי" והמשכתי - קשה לי בקומונה. אני מרגישה לפעמים מושפלת. בעיקר ע"י ד', ש' וע'. עם ע' אני מרגישה שהמצב קצת משתפר, ואני מאוד מקווה שהמבצע הלימודי יעזור. בכלל, אני יודעת שרוב הבעיה איתו היא בעיקר בעיה של הומור גרוע  .
אמרתי שאני מרגישה שאין לי סיבה להשאר פה. עם העובדה שדחו את המבצע ומה שקורה איתי בקומונה, אני לא מרגישה שיש לי סיבה להשאר בקומונה. אני לא רוצה לפרוש, אני לא מאמינה בפרישה, אבל אני שוקלת לעשות את זה.
המשכתי בפרטי פרטים לתאר עד כמה אני מרגישה שרע לי , למה... אד' ביקש סליחה, זה היה נחמד, אבל אמרתי לו שהוא לא ממש קשור לזה. שלא הרגשתי אף פעם שהוא, אי', אס' וט' באמת השפילו אותי פעם (ט' אולי קצת, אבל הוצאתי אותה מזה בכל זאת), מקסימום עצבנו אותי.
כל הדיון הזה כלל הרבה בכי, הרבה מאוד רגשות...
ד' בהתחלה ישב מובך בשקט, כשאנשים הביעו תמיכה וצער, אח"כ הוא אמר שהוא היה אומר משהו, אבל הוא מרגיש שזו בעיה שלו ושהוא לא רוצה סתם להגיד סליחה ושזה יחזור על עצמו. הבנתי שהוא מבין את מה שהוא עשה, זה עדיין לא נחמד, אבל יש רצון לשינוי.
ש' לעומת זאת, שתאר לעצמו שהשיחה תהיה בסגנון "זה לא בסדר להשתמש באלימות בקומונה", שהוא יצא המסכן בכל הסיפור, ודווקא מה שקרה בשיחה היה בעיקר כלפי, התנהג בצורה מוזרה מאוד. הוא לא הבין, לרגע, על מה אני מדברת, אפילו שאמרתי את זה בצורה מאוד ישירה.
הוא אמר שהוא לא מוכן לדבר איתי עד שאני לא אתנצל על האלימות. אחרי כמה פעמים שהוא אמר את זה בווריציות שונות, אני אמרתי שאני באמת מצטערת שזה נהיה אלים, אני נגד אלימות, אבל זה נגרר לזה. אני לא טובה ב"להחזיר" עם מילים, ולפעמים אני כל כך מעוצבנת שאני מחזירה על ההשפלות האלו מצידו וזה מתפרץ באלימות פיסית.
אד' הסביר לש' שבאמת אלימות מילולית (השפלה בעזרת מילים, למשל) היא לא פחות גרועה מאלימות פיסית.
ש' לא קיבל את ההתנצלות, כאילו הוא לא שמע אותה בכלל ושוב ושוב חזר על העניין שלא אכפת לו ושהוא רוצה התנצלות ממני.
אמרתי לו שהוא קיבל התנצלות די ברורה והוא המשיך עד ששאלתי אותו "מה אתה רוצה? שאני אתחנן?" הוא עדיין המשיך ואני מתישהו התפרצתי וצעקתי "סליחה ש'! סליחה!", הוא עדיין לא קיבל את זה.
כמעט ושברתי עליו עוד משהו במהלך השיחה הזו.
מתישהו החליטו שהעניין לא יפתר בשיחה הזו. גם ש' לא רצה לפתור את זה בשיחה עם כולם. הציעו שנדבר עם "מגשר" (אס' / ט'). ודי הפסקנו את השיחה.
 
הרגשתי הקלה מאוד גדולה. באמת אבן ירדה לי מהבטן.
 
 
עריכה:
 
כל השבוע שאחרי השיחה הזו (עד יום רביעי) ש' היה ב"ברוגז" עם כל הקומונה. לא דיבר עם אף אחד, גם לא עם ט', שהוא בד"כ נמצא איתה המון.
הוא לא הלך ליום השכבה, לא כלום. ביום שני לדוגמה, ראיתי אותו בחדר המורים כשחיפשתי את ט', שאלתי אותו "אתה יודע איפה ט'?" הוא הסתכל עלי, שאלתי אותו שוב והוא אמר לי "songi, אני לא רוצה לדבר איתך כרגע". והלכתי.
כולם היו מעוצבנים עליו במהלך השבוע, עד שאפילו מזה נמאס לנו. ביום רביעי, שמעתי אותו מדבר עם אנשים לראשונה אחרי השבוע הזה.
שבוע הזוי לגמרי.
מה שכן, הרגשתי הרבה תמיכה מהקומונה.
 
ע' קצת מתנהג מוזר לגבי כל העניין, הוא שם לב לדברים שהוא אומר רק אחרי שהוא אומר אותם וכך יוצא שאני שומעת הרבה "סתם בצחוק songi...", די משעשע בסופו של דבר.
עם ד', המצב די חזר לשגרה. אבל עם התמיכה כללית, אני חושבת שאני אוכל לתפוס אותו במקומו אם זה יגיע למצב לא טוב.
ועם ש'... עוד לא יצא לי לדבר.
 
 
נקווה לטוב חברים.