עוד יומן רשת ייחודי

*יום ראשון - קצת לפני שש בבוקר

השינה הזו שהייתה לי עכשיו, היא אולי השינה הכי גרועה שהייתה לי מזה כמה חודשים טובים, אולי אפילו שנה (לא שאני זוכרת תאריך ספציפי).

נתחיל בזה, שעכשיו לא חיכיתי לבוקר, בכדי לכתוב. כאילו אם לא אפרוק את הרגשות האלו על הנייר, אני חוששת שסתם אפסח עליהם ושום דבר לא יכול להשתנות.

בלילה הזה התעוררתי בכמה צורות משונות, אולי חמש –שש פעמים. "ישנה כמו בול עץ" מה? (שחר אמר לי את המשפט הנ"ל לפני שבועיים, בתור תירוץ לשים מוסיקה ישנה כשאני הולכת לישון, אין לי מושג על מה הוא מדבר).

כל פעם התעוררתי ממשהו אחר, חלום הזוי כלשהו שהייתי יכולה לוותר עליו. באחד מהם ניסיתי ללמד את קרן, החניכה שלי מגילה, איזשהו טריק בכדי לזכור מתמטיקה. תוך כדי אני לא מצליחה להבין איך הטריק הזה עובד ואני מתוסכלת והיא מתוסכלת. אני נלחצת עם הזמן.

פעם אחת קמתי, אחרי חלום בו ניסיתי כנראה לתפוס איזשהו חפץ. התעוררתי והיד שלי הייתה באוויר, תופסת ריק. כסגרתי את היד הרגשתי נורא מובכת, מזל שאני ישנה פה לבד במוצ"שים.

היו עוד חלומות, אני זוכרת רחובות חשוכים ופחד, אבל לא סיטואציה אמיתית. עכשיו, קמתי מהקור.

כשהגעתי בלילה לקומונה, משהו הרגיש אחר מהרגע בו נכנסתי. הדירה הייתה נקייה, אך זה צפוי. השטיח היה פרוס בסלון, שזה חדש וגם הייתה מיטת ברזל במעבר לחדרים, מיטה מאלו שהעמותה הביאו לנו, זו שעמרי (השותף שלי לחדר) ישן עליה. כבר התחלתי לחשוש. ידעתי שעמרי רצה להביא מיטרה. הוא אמר לי – אני גם מתכוון להביא מיטה לפה. יותר גדולה משלך (לי יש 190 ס"מ – כמעט מיטה וחצי). חשבתי שזה לא רעיון טוב, אבל דמיינתי מיטה בגודל מיטה וחצי. נכנסתי לחדר. הרגשתי שחדרו לי פתאום לתחום האישי. הוא פאקינג הביא מיטה זוגית! את המגירות שהבאתו לו הוא הניח ממש מול המגירות שלי, כך שאי אפשר לפתוח את שתיהן. בין שתי המיטות יש מרוח של 40-50 ס"מ, בעין הלא מזויינת שלי.

אחרי בהייה ארוכה, ניסיתי לשכנע את עצמי שיהה בסדר ויש לי מקום להגיע למיטה שלי. ומזל שעמרי לא פה, שאני לא חייבת לתת לו את המסכנות שלי מיידית.

אסיה נכנסה לחדר וגם לא הבינה למה עמרי הביא מיטה זוגית.

אמא שלי מזכירה לי יותר מידי את סבתא שלי וזה נורא מפחיד אותי. אמא שלי לא נתפסה בעיני כדמות הכי חזקה נפשית בעולם, אך היא כן הייתה מאוד צלולה והיו לה הרבה אנרגיות ושאיפות. הייתי יכולה לא להיות שבוע בבית ודברים היו משתנים. גם דברים קטנים: בית נקי, שיפוצים, אוכל, פרויקט חדש בעבודה.. לא ודעת מה. ועכשיו. אמא שלי חולה עם חום כבר שבועיים. פיטרו אותה מהעבודה והיא נראת ומתנהגת כמו סבתא שלי. ששנים רבות יחלתי למותה, כי היא נראתה שזה מה שהכי טוב בשבילה.

הייתי עייפה מאוד, למרות זאת התחלתי לקרוא. מה שקראתי לא היה מרגש במיוחד, אבך תוך כדי קריאה הרגשתי שאי עומדת לבכות. הבכי לא יצא ממש. חשבתי – למה המקום הזה, הקומונה, גורם לי לרצות לבכות כל הזמן?

אנשים יכולים לא לבכות שנים ברציפות, גם אני לא בכיתי המון בכמה השנים האחרונות (הערכה גסה). במהלך שנת השיות אפילו רציתי לבכות יותר. אני נזכרת כרגע בחמש פעמים בערך כל השנה וברוב המקרים זה היה קשור ישירות לשי.

כאן? כבר יצא לי לבכות יותר מחמש פעמים.

אני לא מפחדת מהבכי עצמו, הבכי מאוד משחרר. רק למה הקומונה מוציאה את זה ממני? את הבכי והציניות והפחד וחוסר האמונה בעבודה שאני עושה ובדעות שלי? למה לא נעים פה?

חוסר הנעימות הזה גורם לי גם לפחדים לגבי הקשר עם נמרוד והוא צריך להרגיע אותי כל פעם מחדש.

אני לא מצליחה לטפל בבעיה הזו, אני מרגשה שזה גדול עלי ואין לי רכזת טובה שאני יכולה לפנות אליה.

אני מרגישה לבד בכל הסיפור הזה. הייתי שמחה עכשיו לקרבת הידיים המחבקות של נמרוד. זה מרגיש כאילו אין דבר מרגיע מהן.

שישה דברים שלא ידעתם על השבוע האחרון

• כפי שאתם רואים, התקינו לי אינטרנט בבית.

•  הכלבה שלי חזרה הביתה אחרי יום. אמא סיפרה שזה נראה כאילו היא פשוט ישנה אצל השכנים וחזרה כשהרגישה רעבה, כאילו זה מובן מאליו. אבן ירדה מהלב.

•  התחלתי ללמוד נהיגה! כבר עשיתי שיעור ורבע (רבע שעה חינם). בהצלחה לי.

•  הייתה לי שיחה טובה עם נמרוד, בסגנון "יחסינו לאן" (אחרי פגישה של 5 שעות בערך). אמרתי לו כמעט את כל מה שכתבתי בפוסט האחרון (כולל הלחצים שלי על הקומונה, אבל זה לא קשור), כמעט באותו הניסוח ומסתבר שלשנינו יש פחדים די דומים ואמרנו שנצליח להתגבר עליהם ביחד. ושאני לא פחדנית . אמרתי לו פעמיים באותו היום בצורה קלילה "אני אוהבת אותך" ושזה חבל שזה משפט כל כך כבד. מאז השיחה אני מרגישה הרבה יותר רגועה וקלילה. בא לי לפגוש אותו שוב :)

•  אני לא זוכרת אם כתבתי את זה - יש לי משקפיים חדשים! No more Harry Potter!

•  ושאר בעיות רגילות עם הקומונה.

*סתם תמונה קיטשית שמצאתי ומתאים לי לסיים איתה את הפוסט.

אז אבו חסן מת, מה?

ימים רחוקים, זכרונות רבים תמונים במסעדה הקטנה הזו ברחוב יהודה הימית ביפו.

ילדים קטנים מחכים בשער של בית הספר, לתלמידים הגדולים, שיביאו להם את האוכל שביקשו מהם (רק הגדולים יכולים לצאת מהשער סתם ככה). כמעט חצי מארוחות הצהריים שלי בתיכון היו על בסיס הקיטניה המפוארת הזו וכמובן סומסום שהוסיף הרבה*. כמוני, כך נוהגים עד היום רוב תלמידי בית הספר הפתוח ביפו.

חומוס, מסבאחה (לא, לא משאושה!), חומוס גרגרים, טחינה, חומוס פול, "משולש" (המנה המועדפת, חוץ ממסבחה) ואיך שוכחים את הלבנה? כן, אחלה לבנה.

אבל מה זה שינה לנו מי הוא בכלל עלי קראוון הזה? תמונה קטנה על הקיר של המסעדה. מבחינתי הוא גם היה יכול להיות אבא של אחד הילדים בכיתה שלי (שבמקרה לאחיו קראו חסאן). גם אם היו אומרים לי, שהמסעדה היא על שמו והוא בעצמו מת לפני שנים רבות, זה גם לא היה משנה לי הרבה (אולי זה מה חשבתי עד עכשיו?).

המסעדה הזו פועלת כל כך במקצועיות! כל כך מהר דברים מתנהלים שם, מכינים אוכל כל הזמן. ריחות חזקים של בישול בכל מקום. אך.. אכן אוכל טוב!

המלצה אישית שלי: אל תכניסו למקרר חומוס של אבו חסן, זה פשוט לא אותו הדבר אח"כ!

נ.ב

בקומונה רוצים לחסוך כסף ולנסות להיות בריאים יותר ולנסות להכין חומוס בעצמנו. באופן אישי, אני ממש לא יודעת איך. בהצלחה לנו!

*חומוס עם טחינה!

כל הזמן יש לי הרגשה, שאני לא מספיק טובה. מפחיד אותי שלא יאהבו אותי ויעזבו אותי לבד. זה לא נכון לגבי כולם, אך נורא חשוב לי שיחשבו שאני לא סתם אחת ולא שווה לדבר איתי ולשמור על קשר.

כן, גם אני צריכה לעבוד על היכולת שלי לשמור על קשר, אך אני לא מצליחה. תמיד יש לי את הפחד הזה שאומר לי "אין לך משהו מעניין להגיד, למה שיקשיבו לך? יש לך נושא למלא שיחה?". אז גם כשאני כבר מדברת בטלפון, לרוב אני די תכליתית. עם החברים הקרובים מאוד, אני מרשה לעצמי קצת למתוח את השיחה. הם יודעים שגם אם אין לי מה להגיד כרגע, אזה לא אומר שאני טיפשה. אבל כמה אנשים כאלו כבר יש? שניים? שלושה גג..

מפחיד אותי שאני לא קוראת את הסיטואציות נכון ומגיבה בצורה לא מתאימה, כמו שאנשים "נורמלים" היו מגיבים וככה אני הורסת המון מערכות יחסים (מכל הסוגים: מקצועיים, חברתיים, רומנטים...).

לא נחמד לי לחשוב שאני לא מספיק טובה, שאני עושה משהו יותר מידי, שאני מדברת מעט מידי, אולי יותר מידי על דברים לא מעניינים, שסתם אני לא בטוחה אם יש כימיה בשיחה, או שאולי סתם מי שאני מדבר איתו עייף? אולי נמאס ממני?

אני מפחדת שירצו שיגמור, סתם ממלאת את עצמי בפחדים.

כרגע, אין לי מספיק חיזוקים חיוביים.

בקומונה, אין תמיכה. יש כל הזמן ויכוחים ושום תמיכה מכל סוג. כאילו אסור להתלהב משום דבר. כל אחד חושב שמה שהיו חושב, זה הדבר הכי חשוב ונכון, מה שגורם לעוד ויכוחים אינסופיים.

ויכוחים מטורפים על איך עושים דברים-

איך מעבירים ישיבה? איך מעבירים שיעור? מתי צופים בטלוויזיה ואיך? (ואם בכלל).

דיי! איך השנה שעברה היינו 3 אנשים יותר (11 לעומת 8) והיה שקט פי 3?

יש לי ויכוחים עם השותפה לעבודה (טלי) על איך אנחנו עושים דברים, כל מילה צריך להתווכח עליה. כנ"ל עם שלי (הרכזת).

לעוד חבר קומונה (דורי), אני נשמעת בחיינית. כי תמיד יש לי משהו רע להגיד על ההתנהלות בקומונה (ניקיון, אקונומיה, טלוויזיה וכו'), כנראה הקומונה מוציאה את זה ממני. אם אני מספרת משהו שמלהיב אותי (בקטנה), אנשים יגידו לי "טוב" או "חה" בפרצוף ציני ממורמר.

נו.... יהיה טוב.

גם שם אני מחפשת את עצמי.

גם אצל נמרוד אני מחפשת את המקום שלי.

נמרוד ביקר בקומונה. הסתגרנו בחדר, אך רוב הסיכויים שלא שמו לב. אח"כ ישבנו ביחד עם כולם. כשהוא הלך, שאלו אותי אם הוא חבר שלי (אפילו שהצגתי אותו לפני כן בתור ידיד). גמגמתי על זה שקשה לי לראות אותו ככה, הוא מן ידיד, שאני עושה איתו דברים מדי פעם. לבסוף, כששמתי לב שאני פשוט מתחמקת, אמרתי "טוב, כן, הוא חבר שלי".

עד עכשיו הוא קרא לכל פגישה שלנו "דייט". כסיפרתי לו על הסיטואציה הזו, חשבתי - הוא בטח יהיה מרוצה. אך הוא קצת נבהל ואמר שמבחינתו אחנו "יוצאים", אבל זוג?

* כשאנחנו מתנשקים אלו נשיקות קצרות מאוד. שאלתי אותו למה זה ככה? הוא אמר שאת הנשיקות הארוכות הוא שומר לזמנים מיוחדים.

אני מרגישה שמשהו לא בסדר. אני שואלת את עצמי אם לא עדיף לנו פשוט להיות ידידים, להפגש פעם ב.. ולשכב עם אנשים אחרים.

אני פחדנית!

כפי שהבנתם, אני לא יודעת מה טיב היחסים ביני לבין נמרוד. אחרי כל השיחה איתו אני מרגישה אחרת. לכן אני לא מזכירה אותו הרבה ליד אמא שלי. שלא תחשוב שאני מדברת איתו כל כך הרבה, שלא תדע שאנחנו יותר מידידים שמדברים פעם ב.. אני לא רוצה שהיא תבקש שאביא אותו הביתה. שתתיחס אליו נורא ברצינות.

אני לא רוצה שום שיחה בסגנון "יש עוד דגים בים" או "אל תביכי את עצמך" במידה והיא תשים לב שאני כבר אל נפגשת איתו כשנפרד ("כש.."?! מה יש לך היום שירי?).

כל זה יצר מצב לא נעים, שקר גדול מאוד.

השקר הזה רק גרם לה "להכנס לסרטים" גרועים יותר מ-אולי נמרוד חבר שלה?

נפגשתי עם נמרוד אחרי שיצאתי מהקומונה ולא אמרתי לה (רק אמרתי שאחזור לקראת הערב, כשיכלתי בתכלס להגיע בצהריים). היא התקשרה כמה פעמים לשאול מתי אני באה ומה שיצא לי זה רק "אני בקומונה עדיין, אני רואה סרט"...

סתם, פשוט סתם שיקרתי. בסוף נסחפנו בזמן והגיע השעה 20:00 ועדיין לא יצאתי.

אז היא גילתה שאני משקרת.

אני מרגישה לגמרי חרא עם עצמי. אני יודעת שזה דבר שהורג את אמא שלי, שגם ככה סובלת מחרדות.

הרגשה מחורבנת.

אתמול בלילה היו פיצוצים ברחוב (זיקוקי דינור) והכלבה שלי, כהרגלה פחדה נורא.

כשלא שמתי לב, היא כנראה יצאה מהבית.

להזכירכם, בדיוק עברנו דירה, כך שהיא כנראה לא מכירה טוב את הרחובות, וגם אנחנו לא.

עוד דבר - אנחנו גרים ממש ליד כביש 40 (כביש ראשי עם המון תאונות דרכים).

חיפשנו אותה כמעט שעה ברגל בכל השכונה ועוד חצי שעה במכונית קצת יותר רחוק.

היום ניסחנו מודעת "אבדה כלבה", אני לא מאמינה שניסחתי הודעה כזו על הכלבה שלי. אלוהים, היא כמו הילדה שלי!

זה מאוד לא מתאים לה להתנהג ככה. היא בד"כ מסתתרת מתחת למשהו, ולא בורחת קילומטרים בלי לחשוב.

אמא שלי תתקשר יותר מאוחר למחלקה הוטרינרית, ולצערנו גם למחלקת התברואה (הזק"א של הכלבים).

תאחלו לנו בהצלחה!!