עוד יומן רשת ייחודי

כל הזמן יש לי הרגשה, שאני לא מספיק טובה. מפחיד אותי שלא יאהבו אותי ויעזבו אותי לבד. זה לא נכון לגבי כולם, אך נורא חשוב לי שיחשבו שאני לא סתם אחת ולא שווה לדבר איתי ולשמור על קשר.

כן, גם אני צריכה לעבוד על היכולת שלי לשמור על קשר, אך אני לא מצליחה. תמיד יש לי את הפחד הזה שאומר לי "אין לך משהו מעניין להגיד, למה שיקשיבו לך? יש לך נושא למלא שיחה?". אז גם כשאני כבר מדברת בטלפון, לרוב אני די תכליתית. עם החברים הקרובים מאוד, אני מרשה לעצמי קצת למתוח את השיחה. הם יודעים שגם אם אין לי מה להגיד כרגע, אזה לא אומר שאני טיפשה. אבל כמה אנשים כאלו כבר יש? שניים? שלושה גג..

מפחיד אותי שאני לא קוראת את הסיטואציות נכון ומגיבה בצורה לא מתאימה, כמו שאנשים "נורמלים" היו מגיבים וככה אני הורסת המון מערכות יחסים (מכל הסוגים: מקצועיים, חברתיים, רומנטים...).

לא נחמד לי לחשוב שאני לא מספיק טובה, שאני עושה משהו יותר מידי, שאני מדברת מעט מידי, אולי יותר מידי על דברים לא מעניינים, שסתם אני לא בטוחה אם יש כימיה בשיחה, או שאולי סתם מי שאני מדבר איתו עייף? אולי נמאס ממני?

אני מפחדת שירצו שיגמור, סתם ממלאת את עצמי בפחדים.

כרגע, אין לי מספיק חיזוקים חיוביים.

בקומונה, אין תמיכה. יש כל הזמן ויכוחים ושום תמיכה מכל סוג. כאילו אסור להתלהב משום דבר. כל אחד חושב שמה שהיו חושב, זה הדבר הכי חשוב ונכון, מה שגורם לעוד ויכוחים אינסופיים.

ויכוחים מטורפים על איך עושים דברים-

איך מעבירים ישיבה? איך מעבירים שיעור? מתי צופים בטלוויזיה ואיך? (ואם בכלל).

דיי! איך השנה שעברה היינו 3 אנשים יותר (11 לעומת 8) והיה שקט פי 3?

יש לי ויכוחים עם השותפה לעבודה (טלי) על איך אנחנו עושים דברים, כל מילה צריך להתווכח עליה. כנ"ל עם שלי (הרכזת).

לעוד חבר קומונה (דורי), אני נשמעת בחיינית. כי תמיד יש לי משהו רע להגיד על ההתנהלות בקומונה (ניקיון, אקונומיה, טלוויזיה וכו'), כנראה הקומונה מוציאה את זה ממני. אם אני מספרת משהו שמלהיב אותי (בקטנה), אנשים יגידו לי "טוב" או "חה" בפרצוף ציני ממורמר.

נו.... יהיה טוב.

גם שם אני מחפשת את עצמי.

גם אצל נמרוד אני מחפשת את המקום שלי.

נמרוד ביקר בקומונה. הסתגרנו בחדר, אך רוב הסיכויים שלא שמו לב. אח"כ ישבנו ביחד עם כולם. כשהוא הלך, שאלו אותי אם הוא חבר שלי (אפילו שהצגתי אותו לפני כן בתור ידיד). גמגמתי על זה שקשה לי לראות אותו ככה, הוא מן ידיד, שאני עושה איתו דברים מדי פעם. לבסוף, כששמתי לב שאני פשוט מתחמקת, אמרתי "טוב, כן, הוא חבר שלי".

עד עכשיו הוא קרא לכל פגישה שלנו "דייט". כסיפרתי לו על הסיטואציה הזו, חשבתי - הוא בטח יהיה מרוצה. אך הוא קצת נבהל ואמר שמבחינתו אחנו "יוצאים", אבל זוג?

* כשאנחנו מתנשקים אלו נשיקות קצרות מאוד. שאלתי אותו למה זה ככה? הוא אמר שאת הנשיקות הארוכות הוא שומר לזמנים מיוחדים.

אני מרגישה שמשהו לא בסדר. אני שואלת את עצמי אם לא עדיף לנו פשוט להיות ידידים, להפגש פעם ב.. ולשכב עם אנשים אחרים.

אני פחדנית!

כפי שהבנתם, אני לא יודעת מה טיב היחסים ביני לבין נמרוד. אחרי כל השיחה איתו אני מרגישה אחרת. לכן אני לא מזכירה אותו הרבה ליד אמא שלי. שלא תחשוב שאני מדברת איתו כל כך הרבה, שלא תדע שאנחנו יותר מידידים שמדברים פעם ב.. אני לא רוצה שהיא תבקש שאביא אותו הביתה. שתתיחס אליו נורא ברצינות.

אני לא רוצה שום שיחה בסגנון "יש עוד דגים בים" או "אל תביכי את עצמך" במידה והיא תשים לב שאני כבר אל נפגשת איתו כשנפרד ("כש.."?! מה יש לך היום שירי?).

כל זה יצר מצב לא נעים, שקר גדול מאוד.

השקר הזה רק גרם לה "להכנס לסרטים" גרועים יותר מ-אולי נמרוד חבר שלה?

נפגשתי עם נמרוד אחרי שיצאתי מהקומונה ולא אמרתי לה (רק אמרתי שאחזור לקראת הערב, כשיכלתי בתכלס להגיע בצהריים). היא התקשרה כמה פעמים לשאול מתי אני באה ומה שיצא לי זה רק "אני בקומונה עדיין, אני רואה סרט"...

סתם, פשוט סתם שיקרתי. בסוף נסחפנו בזמן והגיע השעה 20:00 ועדיין לא יצאתי.

אז היא גילתה שאני משקרת.

אני מרגישה לגמרי חרא עם עצמי. אני יודעת שזה דבר שהורג את אמא שלי, שגם ככה סובלת מחרדות.

הרגשה מחורבנת.