ראיתי את הנושא החם וחשבתי כמה שהוא רלוונטי לחיי. תמיד. אני משתדלת לקחת את הדברים בפרופרוציה. לפעמים גם יותר מידי. בימים בהם אני לא מרשה לעצמי להתעצבן, להיות דיכאונית, לשחק את המסכנה, כי אני יודעת שיכול להיות יותר גרוע. מישהו אחר לוקח את התפקיד במקומי.
בגרעין שלנו צריך לקחת דברים פרפופורציה, כמו שאמרתי, לפעמים יותר מידי.
נפרדים מחבר? לא נורא, יש הרבה דגים בים, יש גם עבודה לעשות.
שוברים את היד? לא נורא, זה יעבור, אפשר לעדור עם היד השניה.
אבל עדיין. אני רוצה לא להמשיך עוד חודשיים, אבל אם אני לוקחת את הדברים בפרופורציה, מה זה חודשיים? אז מה אם אני כבר לא אהיה בשירות לאומי, זה קצת כמו לחתום קבע חודשיים (רק שהמשכורת פחות שווה מה"סדיר" באופן יחסי). חודשיים לא יפריעו לי עד כדי כך למצוא עבודה (אפילו שבעיריה דיברו איתי אתמול על להתחיל לעזור להם כמה שיותר מהר).
אני לוקחת חופש של שבוע (בשבוע הראשון של אוגוסט), זה נחמד. יעזור לי אולי.
לפעמים לא בא לי לקחת דברים בפרופורציה.
לפעמים קשה לי להגדיר מהי פרופורציה.
למה שאני לא ארגיש מסכנה? ולמה בעצם שאנשים אחרים ירגישו מסכנים?
קבצן חולה שמנסה לקחת ממני כסף כי הוא "מסכן", יודע מה עובר עלי בחיים? למה קבצנים יכולים להרשות לעצמם לשפוט אותי, במיוחד כשהם רוצים שאני אשפוט אותם.
אני לא אוהבת אנשים שחושבים שהם מסכנים. לא אוהבת אנשים שחושבים שמגיע להם כי הם לא יכולים לבד.
כן, זה קצת משהו קפיטליסטי לומר. זה לא שאני נגד עזרה, אל תקחו אותי לא נכון. אבל שאנשים יקחו את עצמם בידים, שיאמינו בעצם. למה לשקוע סתם ככה ל"אני צריך, אני מסכן. את אשכנזיה לא מגיע לך כלום". תופעה שהכרתי בשכונות עוני.
הכל בסדר והכל לא בסדר.
בוחרת לא לקחת בפרופורציות, כי אין כזה דבר.
נ.ב, אם אתם תוהים לגבי השיוך להרבה קטגוריות. זה בגלל שעניין הפרופורציות קשור לכל התחומים האלה ועוד 
.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
