"טוב, מה אני אגיד לך..."
"פשוט תגידי שאין לך כוח לשמוע את השטויות האלה עכשיו, קלטתי שמזרזים אותך שם"
מה?
אני יושבת במשך עשרים דקות, מקשיבה לכל מילה שאת צועקת, מתעלמת לחלוטין מחבר שלי שדרך אגב ישב בפינה אחרת של החדר והתעסק במשהו אחר ובכלל לא דיבר איתי, ואת צורחת עליי? מוציאה עליי את העצבים שלך?
"ממש לא כדאי לך לצעוק עליי במצב הזה"
יופי, הבנו שאת עצבנית. ומה איתי? אני לא עצבנית? לא פוצצו לי מתנת יום הולדת מחברה טובה חמש דקות לפני? לא חטפתי צעקות מכל בן אדם אפשרי במשפחה שלי היום? לא חפרו לי בבצפר?
תפסת אותי הכי עצבנית שיש, ובכל זאת הקשבתי לך, הקשבה מלאה.
אבל כמובן, שאני צריכה כמו תמיד להתאים את עצמי אלייך. אם את עצבנית אז אני צריכה לשמוע את הצרחות שלך, וכל דבר שאומר ולא ימצא חן בעינייך יגרור מטח צעקות קפריזיות עליי.
"טוב, מה אני אגיד לך" זה לא משפט שבא לסיים את השיחה. זה משפט שנאמר תוך כדי אנחה, יאוש, אמרתי לך את דעתי על מה שאת רוצה לעשות ושמת עליי וואחד זין. אז מה עוד נשאר לומר לך?
האמת
שכלום.
זו לא פעם ראשונה שזה קורה, בכל פעם אני סופגת את זה ושותקת
אבל בחיאת
כמה אפשר?|:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
