שירה, יקירתי

היום, בתי, אנחנו חוגגים לך את יום ההולדת ה26.

אני, אבא, טלי ויואב התאספנו בסלון, אפילו עוגה הכנתי לך.

ישבנו כך כולנו, חיוכים מעושים על פנינו,

שותקים,

מדי פעם פוצה מישהו את פיו בכדי לומר משהו, אך מיד מתחרט ושוקע בדממה שוב.

משהו חסר בתמונה.

את, יקירתי, היא החסרה.

אני זוכרת את זה כאילו זה קרה אתמול.

למען האמת, אני חיה את זה בכל יום מחדש.

אני זוכרת איך עמדתי במטבח, ניחוח עוגת התפוחים שעלה ממנו פשט בכל הבית. בדיוק התקשרת, נשמעת קצת מדוכדכת, חיפשת נחמה. אמרתי לך שאני בדיוק מכינה את העוגה האהובה עלייך, ושהיום, בשבילך, אוסיף לה אפילו קרם.

התעודדת במקצת ואמרת שתהיי בבית בתוך רבע שעה.

חלפה שעה, חלפו שעתיים ושלוש, עוגת התפוחים כבר התקררה ואני ישבתי במטבח דאוגה.

התקשרתי אלייך שוב ושוב, אך הקול הנשי הנעים, שבאותן שניות כל כך היה לי לזרא, הודייע כי המנוי אינו זמין.

יואב כל הזמן צעק לי מהחדר שהוא צריך את הטלפון, אך אני התעלמתי ממנו ולחצתי על כפתור החיוג החוזר שוב ושוב ושוב..

בטח קראו לה חזרה לעבודה, חזרתי על המשפט הזה בראשי כמנטרה, אך חושי האם שלי אמרו לי שקרה משהו רע.

ישבתי כך במטבח במשך שעות, עד שבהפסקה שבין חיוג אחד לשני, צלצל הטלפון. זינקתי ממקומי וקראתי לתוך השפופרת. שירה?

אפשר לדבר עם גברת יוסף?

מדברת, עניתי חלושות.

אני מציע שתשבי, גברת יוסף, אמר הקול הגברי מעברו השני של הקו. מה זה, אני שומעת אמבולנסים ברקע?

אני יושבת, שיקרתי.

קוראים לי אהוד ניצן, ואני מדבר איתך מבית החולים וולפסון. הבת שלך, שירה, נפגעה בתאונת דרכים. אני מבקש ממך להגיע בלווית בן משפחה נוסף למחלקת הטיפול הנמרץ בבית החולים.

מלמלתי כמה מילות תודה וניתקתי את השיחה.

לא הייתי מסוגלת לנהוג, וכך גם לא אביך.

הזמנו מונית ונסענו לבית החולים.

בקבלה שלחו אותנו אל המחלקה לטיפול נמרץ. ישבנו שם, עצבינו מרוטים וצמרמורות עוברות בגופנו לסירוגין.

אחרי דקות שנראו כמו נצח, הגיע אלינו הרופא.

הוא אמר שאת לא בהכרה, שמצבך אנוש ושמנסים לייצב אותך.

היא תהיה בסדר? שאלתי.

הרופא אמר שהוא מקווה ומיהר להימלט.

משך יומיים חיכינו, התפללנו, בכינו חרישית, קיווינו בכל מאודנו שתצאי מזה,

עד שבא הרופא, מבטו עגום.

ניחשתי לפי המבט, אך קיוויתי שבפיו תהיה בשורה אחרת.

אני מצטער, הוא אמר, היא כבר לא איתנו.

נכנסו לחדרך בשביל להיפרד ממך בפעם האחרונה.

יואב נכנס, הסתכל בך, ולא אמר מילה.

עד היום הוא לא אומר.

קברנו אותך. מה שנשאר ממך.

עמדתי שם, בין ההמונים הבוכיים, מנותקת מן המצב.

אמרתי לעצמי שהגופה העטופה בתכריכים אינה של בתי אלא של מישהו אחר.

עד היום אני מסרבת להודות בכך שאותך שלחנו לדרכך האחרונה.

והערב, כולנו ישובים מסביב לשולחן, מביטים בעוגה שלא תיאכל על ידי אף אחד מאיתנו, מחליפים מבטים,

ודמעה זולגת בזווית העין של כל אחד מאיתנו.

אני יכולה להרגיש בנוכחותך, מלטפת את כתפיי ולוחשת

אני תמיד פה, אמאל'ה.