לפני כמה זמן כתבתי את הקטע הזה:

מירוץ מתמיד

זוחל, הולך, רץ.

הוא רץ במלוא כוחו אל עבר מטרה אחת.

רק אותה הוא רואה.

מתעלם מהכל, דורך על כל מה שנקרה בדרכו אליה.

רץ, הולך, זוחל.

לפעמים תש כוחו, והוא עוצר בצד הדרך, מתנשם.

אך היא קוראת לו להמשיך,

והוא ממשיך.

מתעלם מן הענפים השורטים את פניו, מן הקוצים הפוצעים את כפותיו, מן הבורות אליהם הוא נופל בדרך.

הוא אינו חש בכאב כל עוד הוא רץ.

לפעמים נדמה לו שהוא הגיע אל היעד,

והוא עוצר להתבונן, שולח את ידו לגעת.

והוא נוגע.

ואז, מפלח הכאב שהצטבר בדרך את גופו.

והוא נופל ארצה, מבין שהייתה זו רק הזיה.

תמשיך, היא קוראת לו, תמשיך!

הוא קם על רגליו וממשיך לרוץ, אותות הכאב עדיין מכים בו.

מעגיל הקסמים אינו נסגר,

הוא ממשיך לרוץ,

ולפעמים נדמה לו שהגיע,

ושוב כואב לו,

והוא ממשיך,

למרות הכאב.

הוא לא לומד

ולעולם לא ילמד

מטעויות.

ובכן, הרץ נפל שוב. זו הייתה הנפילה החזקה ביותר שלו עד כה. הוא החליט שזו הנפילה הסופית. במקום לנקות את הדם משריטותיו ולהמשיך לרוץ, הוא החליט שכלו כל הקצים, שנקעה נפשו מן הכאבים. הוא החליט לפרוש מן המירוץ. צלקות אמנם יוותרו על בשרו, אך מסכת יסוריו תיפסק, אחת ולתמיד.

אני גאה בך. 3>