אתה לא השמש . מזמן
כבר הבנתי שאני השמש . השמש של עצמי . זה האור שלי שמסנוור אותי או מראה לי את
הדרך .
ואתה . אתה השמיים .
ואני זורחת כל בוקר אצלך . ושוקעת כל ערב . או זורחת כל ערב ושוקעת כל בוקר .
הקרניים שלי נופלות
עלייך בשקט . מאירות לך פינות נסתרות . העדשה שלך מתאהבת בקיפולים ובצללים .
בצורות ובכתמים. אתה מצלם לי את הרגליים . מצלם לי את הבטן . מצלם לי את העיניים
ומצלם לי את הפנים. חלקים ועוד חלקים .
אתה מקפל אותי לצורות
וצללים. הופך אותי לנייר . לברבור . לספינת מפרשים .
אבל אני עדיין השמש .
ואתה עדיין השמיים . השמיים שבהם אני חיה . ובשמיים שלך סוער . ניצוצות כחולים
מחרישי אוזניים . אם הייתי ילד קטן , סביר שהייתי פוחד. שהייתי עוצם עיניים חזק
חזק ומתחבא מתחת לשמיכה . מחכה לבוקר שיבוא. ואם הייתי עלמה ככל העלמות הייתי שמה
ידיים על הראש . חומקת מהגשם . ומחכה לבוקר שיבוא.
ואם הייתי אני .
הייתי מביטה בך בהערצה. מתמוגגת מהצבע. מתמוגגת מהרעש . ומתפללת שלא יבוא הבוקר
שבו אשקע .
אבל אני עכשיו ,
ספינת מפרשים מנייר . מתחת לשמיים שלך. בעומק האוקיינוס שלך . והרוחות שלך ,
סוחפות אותי הנה והנה .
הנה והנה . בזמן עגול . סוחפות הנה והנה
והלאה.
...
...
...
תשים אותי בתוך בקבוק
. תמשוך את החוט . סגור עם שעם.
ושים אותי על המדף
שלך . עם כל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
