אף פעם לא הזכרתי את זה פה, אבל זה מאוד הגיוני שבגילי המתקדם הייתי צריכה לעבור דרך לשכת הגיוס לפחות פעם אחת בחיי. הנה הן עלילותי בלשכת הגיוס [שנמצאת בטבריה, אם תהיתם.]:
פרק א' - צו ראשון, 28.09.06
הגעתי ללשכת הגיוס, העברתי כרטיס במחשב הצהוב למטה, וחיכיתי לתור שלי. כשהוא הגיע, אימתו איתי כל מני פרטים, שאלו כל מני שאלות, ואז הגיע הרגע הגדול - המשפטים! הייתי צריכה לקרוא שני משפטים, שחלק מהמילים בהם היו כאלה שאפילו האיש שממציא את המשפטים האלה בטח לא ידע את משמעותן, להסביר את המשפט ולהסביר את המלים הקשות [איך לעזאזל מסבירים מה זה "אל עברי פי פחת"?!]. אח"כ הקריאו לי שני משפטים והייתי צריכה לכתוב אותם. זה היה קל, לא הייתי צריכה להסביר שום דבר. אחרי זה שלחו אותי להעביר כרטיס במחשב הכחול למעלה [בדיוקות רפואיות למיניהן], החובשת מדדה לי גובה [144 ס"מ, אם תהיתם], משקל [30 ק"ג. היום זה כבר היה 31.], דופק [שבאופן מוזר החליט שבא לו להיות גבוה מהרגיל. אולי זה כי הייתי לחוצה. או בגלל קור הכלבים ששרר בלשכה. (וכאן גם המקום לשאול שאלה חשובה ביותר: למה תמיד כשיש במקום כלשהוא מזגן, חייבים להדליק אותו במלוא העוצמה?!)], ובדקה אם אני מבדילה צבעים. אח"כ היא שלחה אותי לועדה הרפואית, שם הרופא קבע שאני "ממש קטנה", והמשקל שלי נמוך מדי, אז הוא שלח אותי הביתה. מי אני שאתנגד?
[הערת ביניים חשובה ביותר: דפש מוד מעולים.]
פרק ב' - שני צוווים נוספים, וה22.10.06
כשבועיים אחרי ההתרחשויות בפרק הקודם, קיבלתי צו התייצבות נוסף - להגיע למבחנים בתאריך ה22 באוקטובר, 2006. יומיים לאחר מכן, קיבלתי עוד צו התייצבות, הפעם להגיע לוועדה רפואית מיוחדת [וכאן זה המקום לבקש מכם טובה - אם אי פעם תגיעו לשם, יש שם איש קירח עם משקפיים שידבר איתכם, תנו לו בעיטה בביצים בשמי. תודה.], ב24 באוקטובר, 2006 [אכן, היום.]. ועכשיו בוודאי תשאלו, למה לשלוח שני צווים, בהפרש של יומיים? ויותר חשוב - למה לעזאזל אני צריכה לעשות מבחנים, אם נכון לרגע זה אני בכלל לא כשירה לשירות?! גם אני תהיתי בנושאים חשובים אלה, לכן ניסיתי להתקשר ללשכה, ולוודא שלא חלה כל טעות, ושלחו לי צו אחד יותר מדי. אבל כאן נתקלתי בבעיה. מהי, אתם שואלים? ובכן, אף אחד לא טרח לענות, למרות 56875654 הפעמים שניסיתי להתקשר. לכן, לצערי הרב, נאלצתי להפסיד יום לימודים [!] ולנסוע ללשכה ביום ראשון, ה22 באוקטובר, 2006. ולשם מה נסעתי? כדי שיגידו לי שבאתי סתם, מכיוון שאני לא צריכה לעשות את המבחנים אלא אם כן זה וודאי שאני מתגייסת, ושאין אפשרות לקיים את הוועדה היום. יופי.
פרק ג' - ה24.10.06, הפטור.
מכיוון שלא הייתה אפשרות לקיים את הועדה ביום ראשון, נאלצתי לנסוע לשם היום פעם נוספת, ולהפסיד מבחן במת', יום הולדת של חברה [וכאן זה המקום לציין: מזל טוב נוי!$#%^$#], וכמו שנוכחתי לדעת מאוחר יותר, שעתיים חופשיות ושחרור מוקדם בגלל הפסקת מים.
כאשר הגעתי ללשכה, הפנו אותי למחשב הכחול למעלה, והפעם נתנו לאבא להכנס. אני לא בטוחה שהוא ממש רצה, אבל הוא הלך איתי. לפחות היה לי למי להציק. החובשת שוב בדקה לי גובה ומשקל, ואז שלחה אותי לחכות לועדה. חיכיתי, די הרבה זמן, יש לציין, ואז הגיע הרגע הגדול מכולם: הועדה הרפואית המיוחדת! כנראה שהמשקל שלי היה בסדר אחרי הכל, כי האיש ההוא, זה שאין להגיד את שמו [גם כי אני לא סובלת אותו, וגם כי פשוט אין לי מושג מהו.], שאל אם יש לי עוד בעיות כלשהן. סיפרתי לו שהראיה שלי ממש גרועה. הוא שאל אם עשיתי בדיקת עיניים, ואמרתי שלא, אבל יש לי מסמכים רפואיים פה. הוא [ועוד איש] עיינו בהם קצת, ראו שיש לי כל מני בעיות רציניות עם העיניים, ושאל את אבא שלי את השאלה שגרמה לי לתעב כ"כ את הבנאדם: "איך ההבנה שלה?". כי זה ברור מאליו שאם יש לי בעיות עם הראיה, והעיניים שלי מפגרות, אז גם אני מפגרת. אבא שלי העמיד פנים שהוא לא יודע מה זה הבנה, מה שגרר את השאלה: "כמה שנים אתם בארץ?" [11, אם זה מעניין מישהו פה.]. כששאלתי אותו לאיזו הבנה הוא התכוון, הוא שאל אם אני עושה בגרות מלאה. ובכן, מר איש, אני בהחלט עושה בגרות מלאה, ואפילו מכוונת לסיים את רובה בי"א! Beat that! אבל בגלל היותי בת אדם נחמדה, לא חוצפנית [למרות שנורא התחשק לי לציין את העובדה שגם הוא מרכיב משקפיים, ולשאול אותו איך ההבנה שלו.], ובעלת עודף שליטה עצמית, פשוט חייכתי ואמרתי "כן".
לאחר מכן הוא החליט להטפל לעובדה שלא הראנו את המסמכים קודם. וכי מי ביקש מאיתנו? כשאמרנו לו שלא ביקשו, הוא החליט שבא לו לדעת במה אבא שלי עובד. וכמובן שאם בן אדם חשמלאי, אז הוא חייב לדעת שצריך להראות מסמכים רפואיים, למרות שאף אחד לא הזכיר אותם אפילו! תארו לכם, בן אדם שלא יודע שעליו לעשות משהו שלא ביקשו ממנו, חוצפה כזאת!
בסופו של דבר הוא נתן לי פטור, ושלח אותי הביתה. ברוך שפטרנו.
אפילוג.
*אח"כ בבית*
אני [לאבא]: "אתה באמת לא יודע מה זה "הבנה", או שסתם העמדת פנים?"
אבא: "אני יודע, אני פשוט לא עונה על שאלות מטומטמות." בהחלט.
ובכן, כאן תמו, למזלי, עלילותי בלשכת הגיוס. וזה גם המקום להסיק מסקנה מהפוסט: אני חייבת להשיג חיים. ברגע שאני באמת עושה משהו, גם יש לי על מה לכתוב, וגם הכתיבה משתפרת.
בברכת ה"יומטוב :]" הרגילה,
ג'ורג', שממש לא אוהבת את האיש הקירח עם המשקפיים מהוועדה הרפואית בלשכת הגיוס בטבריה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
