בדידות.למה היא רגש בלתי נסבל? איך יש אנשים שלא מפריע להם להיות לבד? טוב להם בעור של עצמם וכיף להם להיות עם עצמם כמו חברים טובים.
ראיתי תוכנית שבה הבחורה אומרת שהיא לא מוכה להתפשר על האהבה שלה, היא רוצה מישהו שיאהב את כל כולה, את כל החרא וכל הדברים המדהימים.
אני רוצה בדיוק את אותו הדבר, ואולי כדאי שאתחיל להבין באמת מה אני מחפשת ועל מה אני לא מוכנה להתפשר....הינה האגו נכנס לפעולה-אני ואני ואני ושהצד השני יעשה א, ב, ג, ד....רק דרישות עוד לפני שבכלל יש בסיס כלשהו. אבל קשה לי לא לרצות מישהו שיכיל את כל כולי ואת הרצון הבלתי נדלה ונגמר שלי שיאהבו אותי ואת תשומת הלב שאני דורשת ...אני רוצה להרגיש נאהבת כל הזמן....ואני תוהה האם יש סוג כזה של אהבה או שכדאי שארד מהעץ הממש גבוהה שטיפסתי עליו.? אני דורשת אהבה ותשומת לב תמידית כי אני חסרת ביטחון בעצמי ולא אוהבת את עצמי מספיק בשביל פשוט לקבל את עצמי לגמרי,בלי צורך באישור תמידי..... אבל אני מצפה ממישהו אחר שיעשה את זה. אבסורד. מי יכול להכיל דבר כזה? אני יודעת שכל דבר שהוא פחות מזה פשוט לא יעבוד בשבילי. אני טוטאלית. יש שיקראו לזה חונקת. אני לא יכולה אחרת. אולי זא הסיבה שעכשיו אני הולכת בדיוק לכיוון ההפוך ויוצאת עם גברים שלא מספקים לי את הצורך הרגשי אלא רק הפיזי. זה נשמע כאילו אני משתרמטת עם כל דבר שזז, אבל דווקא אני מקיימת קשרים ארוכים, אבל שהבסיס שלהם מיני בעיקרו. למה? כי אני מנסה להוכיח לעצמי שאני מסוגלת לא להיקשר, לא להיות תלותית.....והרי אני הכי תלותית. אני שונאת להודות בזה בפני עצמי. רק לכתוב את זה עכשיו מעצבן אותי,......אבל זאת האמת!! ואני ככה מנסה ללמד את עצמי לא להתחרפן אם הבחור לא מתקשר שבוע...
כי קשר נורמלי לא עובד ככה.בקשר נורמלי מדברים במהלך השבוע....אני לא אתפשר על פחות מזה...ואם אני רואה מישהו שמתחיל לחפף בזה כי הוא "עסוק מדיי" "לא אוהב לדבר הרבה בטלפון" או כל שיט אחר, זה ישר אינדיקציה שמשהו לא בסדר. ככה לפחות הניסיון חיים שלי לימד אותי לצערי.
יש גברים שאוהבים נשים תלותיות??.....אני אצא מנקודת הנחה שכן, אבל סביר להניח שזה בנים שלא ארצה לצאת איתם כי הם "סמרטוטים"....
בקיצור- לבד לי ובא לי שמישהו יאהב אותי, כי אני חושבת שכבר כמה שנים טובות אף גבר לא אמר לי שהוא אוהב אותי. וזה מעציב אותי. וזה חסר לי.
תחושבת הבדידות כמובן מתעצמת פה בניכר. כל סרט בנות קיטשי גורם לי לבכות.....
אני צריכה להיות יותר נוקשה עם הבחירה שלי בבני זוג, כי קשה להיות לבד אז ממלאים את החלל במה שקרוב, במה שלא מהמם אבל הכי קרוב ללהיות סביר.....וזה לא צריך להיות ככה. פשוט קשה להגיד לא כשכ"כ לבד. יוצא מצב שבין פעם לפעם שאני מתחילה לצאת עם בחור עובר כ"כ הבה זמן שיש הרגשה של חסך ואז זה שם מלא לחץ על המערכת יחסים. זה מאוד לא בריא. בגלל זה אני אפאתית בהתחלה, כדי לא ליפול לרשת הזאת מהר מדיי.
אני צריכה להבין שמגיע לי הכי טוב, ולא פחות מזה ולא לחשוב שזה סיסמא שגדלתי עליה מהאגדות, אלא שאני באמת שווה את זה ואם מישהו לא מעריך את מה שיש לו מול הפרצוף כנראה שזה לא מתאים.
אני צריכה להבין שאין צורך לעשות מניירות כדי לגרום למישהו לאהוב אותי, (בהתחלה רק) כי אם בשלב שמורידים את המסיכות הוא לא אוהב את מה שהוא רואה, חבל על הזמן שביזבזנו על להתחבב אחד על השני. להיות מי שאני. יאהב או לא יאהב. הלוואי והייתי יכולה באמת לחיות לפי זה.
סתם בשביל להביןאומרים שאנשים צריכים קודם כל להיות שלמים עם עצמם כדי שיוכלו למצוא זוגיות טובה ומפרה... כל הזוגות בעולם שלמים עם עצמם בטירוף אם ככה? משהו לא מסתדר לי עם המשוואה הזאת.
אני חושפת פה הגיגים שאני לא מעיזה להגיד לעצמי ...אבל לפעמים בא לי לאוורר את המוח מהאבק והזבל שמצטבר בו.
אני במסע חיפוש עצמי בגיל 27.... מה הקטע הזה שאנחנו כל הזמן מחפשים את עצמנו? באיזשהו שלב מישהו מוצא משהו??....נראה לי שזה פשוט תהליך חיפוש אינסופי שעובר טרנספורמציות כל הזמן.
מי אני? אין לי מושג. יש לי טייטלים-אני אישה, אני אחות, אני חברה, אני מועסקת, אני חרוצה, אני אנרגטית.....הכל מסיכות.....מה נשאר מתחת לכל זה?? לאף אחד אין תשובה. יש לנו תחושה מאוד גדולה שאנחנו יודעים מי אנחנו,אבל כשמקלפים את זה יוצא שאין לנו מושג מי אנחנו.....
אנחנו מה שאנשים אחרים הגדירו אותנו .וזה מדהים שבלי אחרים לא היינו יכולים לדעת מי אנחנו ומה אנחנו אוהבים ולא אוהבים. אנחנו חיה כ"כ חברתית שזה מטורף. לכן כ"כ קשה לי להיות לבד. אני מרגישה חוסר מיצוי, ריקנות, שיעמום, ריקבון וקמילה של העצמי. מי אמר שלהיו לבד זה רע?
יש אנשים שחיים בבדידות שנים מבחירה והם מאושרים! הכל עניין של פרספקטיבה. אני אהיה שיפוטית לרגע ואגיד שאני פלצנית עכשיו.
יופי אחרי שהוצאתי את זה מהמערכת אפשר להמשיך את רצף המחשבות שמציף לי את הראש ומסחרר אותי.
למדתי בחיים לפעמים מתי לשחרר את השיפוטיות....זה ממש נחמד לפעמים. אני צריכה לעשות את זה לעיתים יותר תכופות.
האם אי פעם אלמד לחיות עם הבדידות הזאת מבלי לשנוא את עצמי? והרי למה לשנוא?? כאילו אני אשמה במשהו...
פשוט לקחת אחריות על דברים שאני עושה, ללמוד מדברים ולהתקדם הלאה, אין צורך בביקורת העצמית הזאת , ההרסנית הזאת.
למדתי שהכל בחיים זה עניין של איך אתה בוחר להסתכל על הדברים וכמו כן שהכל בחיים זמני, בעיקר החיים-הם בהחלט זמניים....ומשום מה אני כל פעם נופלת בפח הזה ש "וואו,זה כל החיים שלי עכשיו ומה יהיה,סוף העולםםםםםםם".........וזה לא סוף העולם, תמיד מגיע היום שאחרי...למה אני לא מסוגלת להיזכר בזה ברגעים הקריטיים?
למשל כמו השנה המזורגגת הזאת. להבין שהיא זמנית. ושזה לא כל חיי. ושאני לומדת פה מלא דברים וחווה דברים שבמסלול החיים הרגיל של רב האנשים הם כנראה לא היו צריכים לחוות.
אני שנאת שאני לא גמישה. אני תקועה עם דברים וקשה לי לקבל דברים שעובדים אחרת ממה שאני רגילה או מאיך שאני רואה אותם.
תמיד הייתי ככה. לא יודעת איך להגמיש את עצמי. לכן אני בוחרת מצבי קיצון בחיים שיובילו אותי לסיטואציות שיכריחו אותי להתמודד ולהזיז את עצמי.
הרבה זמן לא כתבתי ושכחתי את הכוח שיש לכתיבה. זה פורקן כ"כ כייפי!
נתתי למוח שלי להישפך אל תוך הדף הזה כרגע. אין מסננות, אין מסכות.
אני עושה את זה לעיתים נדירות. חבל.
אני מתגעגעת לארץ, למרות שגם שם אני לא מרגישה שהבסיס שלי חזק במיוחד. אין לי עבודה,חבר, מקצוע שם....זה בעצם לחזור לארץ ולבנות את עצמי מחדש, או לחזור לישן ולמוכר,מה שאני מאוד מתפתה לעשות אבל אז אשנא את עצמי.
כמה פעמים השתמשתי במילה שנאה. הגוף שלי בטח ממש סובל עכשיו. אני תמיד נזכרת בניסוי שעשו עם מים וההשפעה שיש למילים על הצורה שלהם.
בקיצור-אני מתחמקת בכל צורה אפשרית מלהיות לבד עם עצמי והמחשבות שלי.
מפחדת לחזור לארץ ולהפוך להיות יצור לא חברותי בגלל חיי הבדידות להם נידונתי בשנה האחרונה.
ד"ש מקנדה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
