כסא ירוק מפלסיק, שולחן תואם, מאפרה, נובלס עם כתר אדום, קור כלבים, החרמון לפניי.

איזה יופי לגור במקום שכזה, שכל העמק והרי הגולן נפרסים לפניי ואני יכולה לירוק על המקומות שאני לא סובלת מלמעלה ועוד לצחוק על זה.

דפיקה על החלון הגדול של המרפסת. זו אחותי, שואלת מה שלומי, אומרת תודה על היום הולדת שלה, על כמה שטרחתי, ואז מחליטה לנעול אותי בתור בדיחה. אותי, כמובן, זה לא מצחיק, אבל סביר להניח שאותה כן. חמש דקות ראשונות, הנובלס עם הכתר האדום כמעט נגמרת, ואני אינני יודעת אם העשן שיוצא הוא העשן של הנובלס עם הכתר האדום או בעצם האדים מהקור המקפיא הזה שלאט לאט חותך כמו תער את עור הפנים שלי.

עברו עוד כמה דקות, וזה הזמן למחשבות. כמה שהוא יפה ונהדר, כמה שהוא מתוק, כמה שהוא הכי שאפשר לבקש, כמה שהוא אכזב אותי. כמה שאני בובה, כמה שאפשר לשחק איתי במילים ובמעשים וכמה שאפשר לשבור אותי בלי להתאמץ.

אני אשמה, והוא אשם, והמערכת דפוקה, אבל בסופו של דבר אני זו שהכי סובלת ואומללה. ילדת ליטופים ורחמים, כולם רואים שאני לא במיטבי, כביכול, וכולם שותקים. חוץ מאלה שלא.

הוא רואה שאני אוהבת אותו כמו שהגלים אוהבים את החוף, כמו שהירח אוהב את הכוכבים שלו, כמו שאני אהבתי את ההוא שלפניו. הוא רואה את זה יותר מכולם, והוא מחליט להיות אדיש ולרוב לשתוק. עד שאני מתעצבנת עליו, או שותקת בעצמי. אני לא ילדה של שתיקה, אלא אם כן ממש עצוב לי. אני נוהגת תמיד לומר את מה שאני חושבת והפעם נורא נמאס לי מהבובתיות והתלותיות שלי באדם הזה שבכלל לא הכרתי לפני כמה חודשים.

אני משחקת אותה, אבל אני חולמת עליך. אני אשמור על הקרירות אבל אני מתחממת. מנסה להגיד שלום ונחנקת, מנסה להסתלק ונעצרת, לא מנסה להסתיר את זה,  הרי זה ברור..העולם מתמוטט כשאתה לא כאן. (מייסי)

כבר הרבה זמן שהמילים שלי לא נוגעות באף אחד ואפילו לא בעצמי. ההרגשה הזו אינה ניתנת לתיאור, ואני רוצה להפסיק להיות כאן. נורא קשה, ונורא עצוב, ויש מסכה ענקית שאני מתחבאת מאחורייה.

כל הדברים הכי קשים קורים כשאני לבד. האם זה אומר משהו? האם אתה תסכים להיות איתי לנצח, או לפחות לכמה ימים, שאני ארגיש טיפת נימה של אושר? אני באמת באמת חושבת שמגיע לי.

אני יוצאת לעוד סיגריה. כבר אמרו לי שאם אני לא בוחרת את מהלך חיי, לפחות אבחר את מה שיביא למותי.

היום זה היום

היום האחרון

שלום לך שלום

לא שאת גבוהה

זה שאני בקרקעית

רואה אותך הולכת על המים

במילים אחרות? אתה בודד הלילה.

אלוהי, אני מתחננת,

תן לי חוכמה כדי להבין גבר,

תן לי אהבה כדי לסלוח לו

והרבה סבלנות למצבי רוח שלו

מפני שאם אבקש כוח....

אני פשוט אהרוג אותו!

מה אמרתי לך בעצם שיש להצטער עליו?
סך הכל רציתי להיות קרוב אליך יותר.
מרגיש כמו אדיוט כשאני מאוהב,
מרגיש כמו טיפש כשאני מצטער.

כך מפסידים ברגע משהו נ צ ח י . .

(השיר בהחלט לא קשור לפוסט עצמו, אבל אני כל כך אוהבת אותו)

אני חושבת שגיליתי את הבעיה. השנה אני בת 16, קטנה (כביכול) בגילי, אבל גדולה ומבוגרת מאד בנפשי ובנשמתי. אני חושבת שאני ילדה רגילה, אין לי כוחות קסם, אני לא גיבורה, אני לא יותר מדי חכמה, אני לא מהממת ביופיי, אין לי אישיות כובשת, אני לא יוצאת מכליי לעיתים קרובות, אני עצובה ואני שמחה, אני אוהבת ואני שונאת. אני אוהבת מוסיקה שאני אוהבת, קוראת ומתעניינת בחדשות, אני כותבת ואני מתרגשת מדברים קטנים. אני ילדה רגילה ואני חיה חיים רגילים. האנשים מסביבי ממש לא רגילים, הם יוצאים מהכלל, ואלה שקרובים אליי הם עוד יותר ייחודיים מאלה שלא. אבל תמיד משהו היה חסר לי, תמיד הייתי נכנסת לתוך פינות של עצב ובורות של דכאון, לרוב עם סיבה, לעיתים גם בגלל תופעות לוואי של כדורים שנהגתי לקחת (כרגע אני לא לוקחת שום דבר) ולעיתים רחוקות פשוט כי לא היו לי סיבות לשמוח. כרגע אני יודעת שמה שקורה לי הוא תוצר של התבגרות. אני פשוט מתבגרת, וממאנת להפוך להיות אשה. אני עדיין ילדה, אוהבת את החיים שלי ואת האמא האהובה שלי, מדברת לאבא שלי יפה ואוהבת אותו בלי סוף, את אחותי המדהימה ואת אחי הקטן ואביו. לומדת חשבון ולא מתמטיקה, תורה ולא תנ"ך, מדעים ולא כימיה-ביולוגיה-פיסיקה, לומדת מתוך הנאה ולא מתוך הכרח. ילדה שלא יודעת מה זה לב שבור ואהבה מאכזבת. שלא יודעת מה זה כאב בגלל הבחור הכי מדהים בעולם, שאהב אותי כל כך ופתאום הפסיק. שלא יודעת מה היא אנורקסיה, בעיות אכילה, תת משקל. שלא יודעת מה זה צה"ל, וכמה שהיא קרובה לזה. קטנה בעולם, לא משמעותית, חולמת ורוצה הכל מהכל. אני ילדה, אני לא יכולה להתבגר עדיין. אני נמצאת במעטפת של אמא ואבא שלי, שבאיזשהו שלב יקרעו אותה מעליי כי יחליטו להתגרש. אני ילדה.

התאהבתי וכך הפכתי מילדה מאושרת לנערה-אשה. נשבר לי הלב וכל הפכתי מילדה מאושרת לנערה-אשה עצובה מאד. חליתי וכך הפכתי מילדה מאושרת לתלותית ומכוערת.

כל כך הרבה דברים אני שומרת בבטן, ואולי בגלל זה היא כל כך מלאה וגדושה. מקיאה כל פעם מחדש את הזכרונות הטובים והרעים, את החלומות השמורים בתוכו, את האכזבות מכולם ומעצמי, את השאלות והתשובות שלא הספקתי לשאול ולענות. את כל כולי אני מקיאה החוצה על מנת להוציא ולהוציא ולהוציא.

אולי אין טוב בכל דבר. אולי בכל זאת אני נשארת אותה ילדה שהיה נדמה לה שהיא מאושרת, אבל בעצם רק חיכתה למפץ הגדול שיישנה את חייה.

התבגרתי. חתיכת בעיה רצינית.

לא באמת חשבתם שחשבתי שתקראו את זה באמת.

הילי ודי.