אופליה הקטנה הייתה יפה ממני.
ובעיניה שקט לא מכאן.
אופליה הקטנה הייתה גדולה ממני.
וחכמה ממני כל הזמן.

בגיל חמש עשרה היא השתכרה מיין.
היא לא לבשה מתחת שום דבר.
האנשים אמרו והם אומרים עדיין.
שהיא נותנת שם לא טוב לכפר.

היא ישנה עד סוף הצהריים.
כמו אינדיאני היא צבעה את הפנים
בכל מיני צבעים שלא יורדים במים
ואמא התביישה מהשכנים.

אופליה הקטנה רצתה תמיד לנוח
היא לא הבינה מה זאת אהבה
הכדורים שלה עשו לה מצב רוח
ומין צורה כזאתי עצובה. עצובה.

אני זוכר אותה יפה ומחייכת
כשלקחו אותה בסוף אל המוסד
וארבעים דודים עמדו על יד הדלת
ובתור נישקו לה את היד.

כבר חמש שנים מילה היא לא כתבה לי
את הפנים שלה קשה לי כבר לזכור
ורק ההורים שלה אמרו שזה נורמאלי.
שזה רק משבר ושזה יעבור.

ובליל סופה אני חולם עליה.
יחפה הולכת על החוף.
קוטפת את השמש, קוטפת את הירח.
את הפרחים שאי אפשר לקטוף.
אופליה הקטנה...

אולי צריך לשנות את השם.

ההההו, כמה מבאס להיות האאוטסיידרית, ועוד יותר מבאס לבחור בזה.

עטופה בסודות, טבועה בחלומות שקועה בעבר.

אמא חוזרת היום מחוץ לארץ, המון מתנות (שוקולד ופיצ'יפקעס של פינק פלויד בעיקר) וזה משמח אותי.

אז אולי אחרי הכל, לא הכל כל כך נורא ועדיין יש אנשים שאוהבים אותי בלי להראות לי את זה.

אני אוהבת את הטייטסים של מראן, כי הם עושים לי תחת רך.

בכלל, אני אוהבת את החיים.

ואני אוהבת את האנשים שמסביבי, את כולם. חוץ מהכלביצ'.

טוב לי......

למרות שאני אוהבת את המלנכוליה שבי.

כנראה....

לילה טוב.