בסדרת הטלוויזיה משנות התשעים המוקדמות, "נשוי פלוס ילדים" (או בשמה הידוע, "נישואים פלוס", או שמה האחר, "אל בנדי", או בשמה הנפוץ ביותר - "גרועה"), גיבור הסדרה המיתולוגי והעצלן, אל בנדי, נידון באחד מהפרקים בו הוא מת לעונש הנצחי בגיהנום - לשבת לצמיתות על האסלה ולשלשל לתוכה , תוך אכילת עוד ועוד עוגיות המכילות עוד חומר משלשל...
הא. אל בנדי לא נרתע. זוהי דרך לא רעה לבלות את שאר האינסוף הזה. גם אני חושב ככה.
הרבה אנשים תוהים מה אני עושה כל כך הרבה זמן בשירותים. או במקלחת.
כשהייתי קטן, היה לוקח הרבה זמן לגרור אותי לתוך המקלחת, ואפילו עוד יותר זמן להוציא אותי ממנה. עכשיו המצב לא כל כך שונה. אני מבלה זמן רב כשאני נכנס לשירותים, לא שאני נכנס אליה בתדירות כה רבה, אבל כשכבר אני נכנס - זה חוויה בשבילי.
השירותים/המקלחת הזה מקום בשבילי לחשוב. על מה שקורה איתי, על מה שאני רוצה שיקרה איתי, על השראות למיניהן... הממ... מקום לקרוא, מקום להירגע, מקום להרהר בדברים ברומו של עולם.
אה, כן, וגם מחרבנים, משתינים, מקיאים ומשלשלים. ומתנקים. מהגוף, עם סבון, מהנפש, מכל עיסוקי היום-יום.
אז הנה, כתשובה מקוצרת לכל מי שתהה אי פעם למה אני נתקע כל פעם יחסית כל כך הרבה זמן בשירותים. לפעמים אני מסיים את העניינים הביולוגיים תוך זמן יחסית קצר, ונשאר עוד את אותו הזמן, או אף ארוך מזה, לסגור עם עצמי את העניינים שעליהם אני לא חושב מחוץ לדלתות השירותים.
סוג של טקס רוחני.
להלן קטע מתוך יומן מסע שכתבתי בטיול השנתי בכיתה ט', הנוגע לאחד החרבונים המהותיים של חיי (ידוע לי לפחות על בן אדם אחד שהזדהה איתי ואף כתב לפניי קטע דומה). שימו לב לתפנית במהלך הקטע:
"..אני פשוט שונא לחרבן בטבע, לעזאזל! לאחר שאורי אומר לי שכדאי לי לחרבן רחוק ככל האפשר, כדי שבמקרה לא יתפסו אותו, כמו שכמעט קרה לו (וגם לי, למעשה, כפי שתראו בציטוט הבא בפוסט...). אחרי היסוסים ולבטים אני יוצא לדרך, הולך עם השביל רחוק-רחוק, פוגש במבוכה כמה בנות מ-י' ומי"א שהלכו גם הן לעשות את צרכיהן בין העצים והשיחים הדלילים... פאדיחות.
"אני יורד מהשביל והולך כברת דרך, מחפש את השיח המושלם בשבילי לחרבון קל ונעים ככל האפשר... אני מוצא לי איזה שיח, חופר בור קטן ויוצא לדרך...
*****
"זה היה חרבון נחמד, אבל כל הזמן שלחתי מבטים עצבניים וחטופים אחורה ולצדדים, לראות שאף אחד לא מתקדם לכיווני. אף אחד לא בא, למזלי הטוב...
"אני חייב לומר לכם - ההרגשה שלאחר החרבון, היא בין ההרגשות הכי עילאיות, ממלאות גאווה וסיפוק שיש בעולם. אני מעביר מבט על אותו עולם. איזה עולם, יפה יותר פתאום. רגוע יותר. קל יותר... אוי, אין מילים, אין מילים..."
אז אתם מבינים? זה פשוט הרגשה כאילו התאחדת עם המדבר. כאילו השארת אצלו משהו משלך. חלק ממך.
קקי! הא!
בקיצור... אני חושב חיובי על המקום הזה, שכה רבים סולדים ממנו ונמנעים ממנו ככל האפשר.
ואם לא אכפת לכם, אני נכנס לשירותים.
ערב טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
