פרי-פרי בעונתו יחיה.

עשיתם לי אתמול המון נחת. היה ערב מצחיק ומרגש, מפתיע ובעיקר משמח. בכלל לא קל להיפרד מבוגרי בית ספר, בכל זאת התרגלנו... אבל הפרידה הרבה יותר קלה כשרואים את העוצמה שצברתם לחוד ויחד, ואת החוכמה והאנרגיה הטובה, האוהבת, האצורה בכם ומתפרצת במקום הנכון. 

הערב היה מלא ברוח טובה, באהבה, בביקורתיות שבאה עם חיוך והערכה, בלי ציניות, בלי מרירות, בלי סגירת חשבונות. אני מקווה שלא היו עלבונות, נדמה לי שצלחתם את המכשול הזה  בשלום.

דיברו אתמול לא מעט על הדרך שעברתם ועל זו שעוד תעברו ואני רוצה להוסיף בקשה משלי –

בין כל הדברים הטובים והיפים שעוד תעשו אני מאד רוצה שנמצא דרך לערב אתכם כבוגרים במה שנעשה בבית הספר, אתכם ואת כל שמונת המחזורים הקודמים. אני כבר מנוסה בענין הזה – הבוגרים מגיעים, מתרגשים, שמחים, מורה פה, חיבוק שם, מתעניינים בכם, אתם במה שקורה בבי"ס, מסתכלים רגע על הקטנים שגדלו, על המורים החדשים, והופ... היינו פה. יוצאים מהשער עד הפעם הבאה, שמי יודע מתי תהיה. זה לא מספיק. יש כבר מסה רצינית של בוגרים, רבים מהם בעלי רגש חם ונכונות לעשות ולהיות חלק בדרך כלשהיא, אבל איך ? עוד לא מצאנו.

אני מזמינה אתכם להעלות רעיונות, להציע לנו דרכים לחיזוק הקשר ולהרחבת מעגל השייכים לקהילת בית הספר, שיש להמשיך ולחזקה כל הזמן.

בהצלחה ולהתראות.

אני לא זוכר אם לפני או אחרי שקראתי את מה שהיא כתבה, חזרתי לדברים שכתבתי לעיתון האחרון של השנה. בכל אופן - אני רואה איזשהו קשר בין שני הדברים, כי בכל זאת, חלק מהדברים שכתבתי שם נוגעים גם אליה. וחוץ מזה, בלי שמץ צניעות, אני חושב שכתבתי יפה:

פסיק, (סוגריים) נקודה. בפעם האחרונה.

שקט בבית-הספר. בגרות באנגלית – עוד נושא שלא ייגעו בו יותר (אני סיימתי בחורף), עוד 'הפעם האחרונה ש-'. כל השנה הזו היתה מוצפת בפעמים אחרונות: הפעם האחרונה שמכינים ברכות לשנה טובה, הפעם האחרונה שמריחים סופגניות מכיוון הגן ומתחננים לקבל אחת, הפעם האחרונה שמתחפשים בפורים, ו... הפעם האחרונה שכותבים לעיתון, לפחות בתור י"בניק, בתור תלמיד בבית-הספר הזה.

לפני שבוע הייתי בפגישת הסיכום (פעמים אחרונות כבר אמרנו?) של ועדת פרלמנט. מאחר וההתעסקות העיקרית בועדה הזו היא בבעיות של ביה"ס, אני לא יכול להגיד שמלבד עוגת הבראוניז והאגוזים וכוסות הספרייט המבעבעות, היו אי-אלו דברים מתוקים לציון. אני לא אומר שלא היו הישגים לועדה השנה, אבל גם היו המון נושאים לוטים בערפל (כגון המעבר, כגון משרת המנהל העומדת-להתאייש-מחדש, כגון היציאה לכינרת, כגון נושא המבחנים – בקיצור, כמעט כל הנושאים שמתעסקים בהם בעיתון הזה...), וכמו תמיד, כאשר יש התעסקות בנושאים שכאלה, הראש נודד אחורה, לנוסטלגיה, לאהבת הימים שעברו, לתפן האחר, הטרי, מלא התקווה וחסר הבעיות.

תמיד היו לוקחים אותי ועוד כמה אנשים לדבר על בית-הספר בפורומים השונים: משלחות תורמים, הורים ותלמידים חדשים, משלחות מחו"ל. ככה זה, הכי טוב תלמידים שהיו פה מאז ומעולם – הם משוחדים, הם לא אובייקטיבים, זה הדבר היחיד שהם מכירים. בזמן האחרון החלטתי שאני לא רוצה לבוא יותר לדברים האלה – משבר האמון שלי בתפן היה גדול מדי, משבר האמון שלי באנשים היה גדול מדי, משבר האמון שלי בעצמי כתלמיד אחראי, חושב ויוזם היה גדול מדי. מה שדיברתי על תפן בפורומים האלה כבר לא ממש תאם את המציאות. לכן, אני לא יודע מה זה היה שהביא אותי ללכת בשבוע האחרון לפגישה עם נשים מאזור פרדס-חנה שהחליטו להקים בית-ספר דמוקרטי טרי וחדש (מצלצל למישהו?) בינות אקליפטוסים ירוקים ויפים. כשהתיישבתי, בתחילה באמת לא היה לי כל כך מה להגיד – אבל ככל שהתנהלה השיחה הלאה ועלו עוד ועוד שאלות מצד האמהות/מורות/נשות-חינוך/לא-יודע-מה-עוד, הבנתי שמדובר באנשים שנמצאים באותו המצב שבית-הספר שלנו היה בהתחלה, והם יכנסו לקשיים ככה או ככה: זה רק יעזור להם אם ניתן להם תמונה כללית של מה שקורה פה. אז דיברתי על הקשיים, ועל המשברים שיכולים לקרות בתוך המערכות של בית-הספר, על הזלזול המכרסם והדורסני (כשם שהאלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה המדינית, הזלזול הוא כרסום יסוד הדמוקרטיה הבית-ספרית-פדגוגית), על משברי אמונה בין תלמידים למורים ועל כפילות מסרים מרובה ובלתי נסבלת (אסור לעשן בבית הספר, אבל יש איזה מורה או שניים שעישנו מתחת לחלון של כיתה – וזה רק אחד המקרים). כשראיתי שלא רק הן מקשיבות לי, אלא גם התלמידים האחרים שישבו איתי ואף המורות – אני חייב להודות שהתעודדה רוחי והבנתי שכל עוד יש הקשבה (למעשה, היא כל הזמן היתה שם), יש תקווה.

"אם יש משהו שאני שונאת בבית-הספר הזה כבר, זה שמתלוננים עליו כל הזמן" – (א. המתלוננת). היא צודקת, מה אני אגיד לכם – בית-הספר הוא האנשים שבונים אותו, ואי אפשר שהוא לא ישתנה, כי ההרכב משתנה וגדל כל הזמן. כל פעם נוצרות בעיות אחרות, בעיות חדשות שלא דמיינו בכלל – ככה זה אבולוציה, התפתחות – התבגרות.

רגע! אז זו הפעם האחרונה שאני כותב לבית-הספר? זו הפעם האחרונה שאני שוטח את מחשבותיי כתלמיד על דפי העיתון? הרי אלה אותם זיוני-שכל שאני כותב עליהם תמיד, רק שהפעם עם שביב אור של תקווה לשנים הבאות! זה לא מקורי, זה לא מעניין. ובטח-ובטח שזה לא מסכם פאקינג חמש עשרה שנה של שהייה בבועה הקטנה, המסריחה ומלאת הכימיקלים הזאת (כן, כן! אני עוזב ואני אקלל כמה שאני רוצה, על הזין הצנזורה! חה חה חה, יחי המותרות של המבוגרים! אנחנו משלמים את הביטוח הלאומי, למה מה קרה?!)!

אז מה אני כן רוצה לכתוב..? צריך לחשוב, צריך לראות באמת מה הולך פה.

אוקיי. להירגע. פיו.  

מה אני אגיד לכם? זה קצת חוסר אונים. כל השנים האלה אתה מתכנן, אתה יודע בדיוק כמה מגניב יהיה במסיבת הסיום שלך – וכמו בכל דבר בחיים, כשמגיע רגע האמת, אתה נלחץ ומתערבב לך הכל ויוצא שאתה מגמגם ולא אומר חצי מהדברים שרצית. הרי איך אפשר לסכם תקופה כל כך ארוכה? לדוגמא: לפני שנה או שנתיים מצאתי שקית ובה מלא תמונות מכל השנים, תמונות מצחיקות – אפילו מכיתה ו'. הבטחתי לעצמי שבבוא הזמן, בי"ב, אני אוציא את השקית הזו ואשתמש בה לספר המחזור. היום חיפשתי אחריה בטירוף ולא מצאתי. עוד מעט אני אחפש אחריה עוד קצת.

ובכלל, איפה כל החוויות? אני רוצה לכתוב משהו מרגש לסיום. אני רוצה לכתוב משהו שיהיה חכם, משהו שכולם יקראו, יטפחו לי על השכם ויגידו לי שאפילו נזלה להם דמעה קטנה לתוך החיוך המאושר והמסופק. אני רוצה לכתוב משהו שיגרום לי לחשוב, "הנה תפן שלי". הנה החוויה הכי משמעותית שעברתי בחיים, החוויה הכי ארוכה שעברתי בחיים, החוויה שמלווה אותי מאז תחילת הזיכרון שלי (גיל שלוש? כן, משהו כזה). יודעים מה? בואו ננסה.

לפעמים, כמו מלפני מיליון שנה, מגיעים אלי לאף ריחות נוסטלגיים שמחזירים אותי לילדות, לרגליים יחפות, לדשא ירוק וגדרות עץ מתחת לשמיים כחולים; לחיוך, לאושר, לארגזי חול עם כדורי בוץ (קובבות) ואבנים קטנות; ללבוא לבית הספר בפיג'מה גם כשזה לא יום הפיג'מות שלפני פורים; ללהיות ילד קטן-קטן שמסתכל על הבנות הגדולות והיפות מהכיתות הגבוהות, ללפחד מהבנים הגדולים והמפחידים מהכיתות הגבוהות; ללהיות חלק מהפרלמנט הענק והעצום שמכיל בתוכו את האנשים היפים והאוהבים שרוצים ומוכנים לשמוע גם את הדעות של ילדים בני שמונה, את הדעות שלנו; לשקט של בית הספר, לשקיעות שבגן התעשייה. לריח הדשא הרטוב שמלווה את הרגליים אחרי יום ארוך בעולם היפה של בועת תפן חסרת הדאגות והבגרויות.

ודבר אחרון-אחרון:

אנשים,

מורים,

הורים,

קהילה:

תודה מקרב לב על שזכיתי להיות דווקא כאן, לחשוב וללמוד, על דברים שלא עוזבים אותי – וכנראה שלא יעזבו.

נ.ב.

הסתפרתי. למען האמת, גזרו לי ולעוד כמה חבר'ה את השיער על הבמה בסוף מסיבת הסיום. היה צחוקים, ונים העיר אותי בעשר בבוקר, עם ההאנג-אובר והכל כדי ללכת להסתפר... אני ממש מרוצה, ואחיעד אומר שאני נראה כמו סופרמן. מרענן, ממש - אפילו שעדיין אין איזו תמונה טובה באמת. כשתהיה, אפרסם. אני מבטיח!