פרי-פרי בעונתו יחיה.

חם. שואף. נושף. שואף. נושף. כבד. לועס. אדום כהה-כהה. בתוך הפה, שוב לועס, שואף. נושף. סוג של התמכרות מיותרת. למה סוג? בדיוק כך. לא מתריץ, לא מפליץ, לא מפחד, לא נושך; יוצרות מתהפכות. שום עניין בלהסביר את עצמי (וכעת, בדיעבד, גם בלהבין את עצמי). מאסתי בזאת. רק רושם. שואף. נושף. מגלגל גלעין מושלם ומתקתק-מר בתוך הפה. עוד אחד. סמלים פאליים? מה שתגידו. מאסתי בחששות ובניסיונות הסתרה של מה שלא שם.

תני לי נשיקה.

לא?

טוב. אז עוד אחד. חם. כבד. לועס. יחי המוטיב החוזר. כי אני כבר לא שמנמן, אני חתיך, אני לא חושש, שום עניין בלהסביר את עצמי. כבר קצת מפליץ, ביקורת עצמית שכבר שם מחלחלת הלוך וחזור במקום שבו אמורה להיות ארוחה טובה. העט רושם, הדיו זורק, הגלעין מתגלגל. בטן שמנמונת, ציצים של גבר, שרירי ידיים. היי, תראו, פטמות.

תני לי נשיקה, כי אני לא מושלם.

בדיוק כמוך, יפה שלי.

למה אני מתכחש? מתכחש, אם בכלל.

יש המון, עכשיו קיץ, בזיל הזול. 

ופשוט לא יכולתי להפסיק ללכת, ללכת, ללכת. לא להפסיק ללכת את הרחובות האינסופיים והארוכים של תל אביב, בידיעה שאגיע לאן שרציתי, ובידיעה שבסופו של דבר כי המחשבה והיכולת לעשות בה כרצוני וכתשוקתי היו בהישג יד, ואף מעבר לכך. אבל אני אוהב אותה, אותך, יותר מדי כידידה, ואף חשוב מכך, כבת אדם, מכדי לעשות לה, לך, או איתה, את זה, את מה שזה לא יהיה.

ואני לא יכול להפסיק לדמות את הירקון (המזוהם) נשפך לים.

קצת רשומות, מהשבועיים וחצי האחרונים. לא בהכרח מעניין, אולי לא בדיוק ברור, אבל זה כל מה שיש.

(0) פרולוג (אסוציאציות מוזיקליות):

(I) נערה רצה ביער. גשם, סופת ברקים. היא בורחת. היא מתחבאת בתוך כוך של עלים, עוברת כרכרה עם אדון וילדה והוא קורא בשמה של הנערה. היא מתנשמת. הוא נוסע הלאה והיא מתגנבת החוצה.

היא עולה על שביל ומגיעה לשערים של טירה. היא נכנסת פנימה, בוחנת את הטירה.

היא מגיעה לאולם נשפים מפואר.

(II) עלם גבוה וחיוור מופיע לפניה. הוא מציג את עצמו ומציע לה להתלוות אליו. היא מסכימה. הם נכנסים לטרקלין ומתיישבים. אח בוערת. הוא מציע לה תה, והיא שותה. הוא פוקד עליה להתפשט. היא מתנגדת, אך הוא מתעקש. היא מתפשטת, והיא רועדת מקור ורטובה. הוא בוחן את גופה העירום. לאחר מכן הוא יוצא מהטרקלין. היא בוכה. הוא חוזר כעבור דקה ומושיט לה בגדים יבשים.

(III) סתיו, כעבור שנה:

הנערה יושבת באותו היער, ברוח, בינות העלים האדומים והכתומים; שיערה מתנפנף ברוח. היא קוראת ספר.

(IV) רחוב כתום. כתום, על כל רבדיו. כל אבן במדרכה, וכל פיסת זבל המתעופפת ברוח הקלילה, הכתומה.

And now for something completely different

-

Back to reality

(1) התסכול הבלתי נסבל הזה, שהתהליך מצריך אותך לעבור, ועוד במסגרת כל כך אינטנסיבית... הוא פשוט מפיל לקרשים. יכול להיות שבדיעבד הכל כל כך מצחיק ובעל משמעות שזה מקטין, אותך ואת הכל, אבל... בכל זאת - המצב עצמו גורם לאיזשהו גיהנום קטן ובורגני. מעורר חלחלה ממש.

אז מה המשמעות ליצירה..? מה המשמעות של הנוכחות הזו, של הניסיון ללמוד דרך היצירה והעבודה כלים חדשים ואחרים ליצירה אמיתית?

כן, הא? אולי זו המשמעות? העניין הזה של החיפוש התמידי אחר האמת. אני מעריץ את האנשים שמצליחים למצוא את אותה אמת במקומות חדשים ורעננים, מקומות שהעולם שכח וכיסה באבק, האנשים שמצליחים ליצור נכון בלי כל כך הרבה עשבים שוטים וכמויות אדירות של בולשיט וחרא וקקי ופיפי שכולנו בדרך כלל שוחים בהם.

אני אוטם את עצמי. מנסה להפוך את עצמי למסננת. להתנתק משטויות ושקרים וטמטום אטום עוד יותר. נו, גם כן שאיפה.

לעזאזל הבנאליות.

לעזאזל המקוריות.

לעזאזל כהות החושים.

מוטיב מרכזי:

!!!CUT THE BULSHIT   

או שלא.

די, נמאס כבר, נמאס.

אני רוצה להיות בשליטה. מטבעי אני מחפש את עמדת הדומיננטי, אלא אם כן מדובר בזה שאני בחברה של "פרטנרים" שהם יותר טובים ממני - נו, באמת, מכך נובע עצם הקבלה של אותם דומיננטים - הם מרגישים - (נקטע)

(2)אני מרגיש כמו בסצינה ההיא ב"שבעה חטאים", כשמורגן פרימן מקריא מתוך היומנים של הרוצח; אין תאריך, אין שעה, רק תיעוד למחשבות הרצופות של אותו מוח חולה; אני לא מדבר על עצם רשימת רצף המחשבות (אם כי גם עם זאת יש לי מידה רבה של הזדהות) - כי אם על עצם הרשומות שמוקראות שם: הוא רושם על כך שהוא נוסע ברכבת התחתית ואדם אשר עומד מולו מנסה לשוחח עימו על מזג האוויר, או שמא היה זה נושא אחר של מה-בכך, אין זה משנה... מבלי לשים לב, הוא קולט שהוא הקיא על אותו איש, ובעוד זה מביא בו בתדהמה, הוא עצמו לא מסוגל לעשות דבר מלבד לצחוק.

לא הגעתי לעצם השלב של ההקאה, אבל הזדעזעתי למצוא את עצמי סובל מבחילה מעצם הנוכחות והאופי של אדם כלשהוא. יותר נכון, אישה כלשהיא. יכול להיות שזה מהאינטנסיביות והבדידות שכמו כפיתי על עצמי במסגרת הזו, מסגרת שלא צפיתי שכך תהיה. כך או כך, אני מוצא עצמי ניצב מולה, או יושב מולה, מוכה זעזוע ובחילה מהנוכחות הנוראית שלה. היא מוציאה את כל כולה עצמה אל פני השטח, וזה לא מראה נעים. היא כמו לא מותירה שמץ של ספק לכל הסובבים אותה לגבי מי היא ומה היא, ואני שונא את זה, כי מה שאני רואה מגעיל אותי. היא מעוררת בי סלידה, סלידה שאני לא יכול לפתור אלא מעצם התרחקותי מאותה היישות.

(3) אז יכול להיות שזה המבחן האמיתי? שזה השלב שבאמת בודקים אותך, איך אתה מתמודד עם ה-"Rock Bottom", כביכול, המקום הזה שאתה מרגיש ששום דבר לא יכול ליהפך יותר גרוע אלא אם כן אנשים יתחילו לפרפר ולגסוס ולהעלות ריר? אם כן, אז אני כנראה לא חזק כמו שחשבתי. ואם זה לא, מה רע. מה פתטי.

אז זה מגיע למצב שאתה נזכר, וקולט, שלא משנה כמה תנסה להתחמק מזה - בסוף הכל עניין של החלטה. החלטה אם אתה גורר את עצמך חזרה למעלה, או ממשיך לתת לעצמך לשקוע, ובכך בעצם דוחף את עצמך ומוותר לעצמך ומשאיר אותך במקום שלא עושה לך טוב - לא מבחינה פיזית, אלא מבחינה נפשית, בכיינית.

אני מרגיש כאילו כולם בוחנים אותי. אבל למה? הרי זו פארנויה אחת בפני עצמה. אבל הם לא, ואני יודע את זה, אז למה אני ממשיך להרגיש ככה, למה אני ממשיך לתת לעצמי להיות במצב הזה?

(4) זה מעניין, ואפילו די מרגיז, איך שהיה איזשהו מצב חרא, ואז הכל לאט לאט משתפר, שוכחים איך זה להיות מדוכא ומעוצבן כמו ברמה שבה היית קודם – ברמה כזאת, שלפעמים אתה שוכח על מה כעסת. מזל שרשמתי הכל... אני מקווה שזה היה הכל (?), כי אני אתקשה לשחזר. כמו בקולנוע, אתה מגלה כל פעם מחדש איך תיעוד של הרגע עצמו, התפיסה שלו, ההנצחה שלו, בעודו טרי ופועם – הוא אחד הדברים היותר חזקים שיש בחיים האנושיים האלה.

גיליתי שאחד הדברים שבאמת עוזרים, זה לא להפסיק לזוז, כל הזמן להעסיק את עצמך. כמו שאנשים עושים את זה כדי לשכוח כמה רע להם באותו רגע בחיים (בעצם זה לא "כמו", זה בדיוק זה), או יותר קיצוני – כשאנשים מכאיבים לעצמם, פוגעים בעצמם, רק כדי להרגיש משהו שהוא לא מה שנכפה עליהם באותו הרגע; גם אם מתמשך, גם אם קצר.

עם זאת, הכעס שלי, ההיגעלות שלי, השנאה שלי (אפילו השנאה), עדיין מפעמים בי ומזכירים לי דברים. אני יודע שזה לא בריא לשנוא, ואני נאבק בזה, אבל זה קיים וזה בוער וזה מטריף חושים באיזשהו מובן.

And with the end of all that jazz  

-

מעניין לקרוא שוב מה שאתה כותב בלהט הרגע, כשהכל מסביב בחוץ טילים וקטיושות וחגיגות, ואתה יושב על הדשא, בינות אקליפטוסים, ומדמיין שהכל כתום, ורק אחר כך נזכר שלא הכל אבוד, ושוכח, שוכח, שוכח. הכל דוהה לי, וחוזר לי.

הייתי בשפיות, כעת נחזור לטירוף.

\

נ.ב.

אני פלצן-על, אני מתנשא, אני אשכנזי, אני "לא-נוח לעבוד איתו".

סיקלוני.

Matan 2006