פרי-פרי בעונתו יחיה.

לפני קצת יותר מחצי שעה היתה הפסקת חשמל - לא ברור מה גרם לקצר, זה לא שהיו כל כך הרבה מכשירי חשמל דלוקים - אני חושב שההכי רציניים היו המחשב, הטלוויזיה והמדיח. זה הרבה? אין לי מושג.

האמת, זה לא כזה עקרוני. ישבתי מול המחשב, למזלי לא עשיתי משהו חשוב, אבל החושך הפתיע אותי, זה כן.

יוצא לי לפעמים לדמיין את העניין הזה של דבר שקורה לך בפתאומיות, ושאתה לא מעכל אותו - פתאום חושך - מצב של חוסר הכרה. קרה לי כבר פעם שהתעלפתי, ובין השנייה שאיבדתי את ההכרה לשנייה שפגעתי ברצפה (פגיעה שהתעוררתי ממנה מיד), נדמה היה לי שהספקתי לחלום יותר מחמש דקות של זמן חלום. לקח לי כמה דקות לעכל את זה. כשהייתה ליגת רוגבי בבית הספר כשהיינו בכיתה ח', היה משחק מול כיתה י"א. אני לא שיחקתי, וגם לא הייתי בין הצופים, אבל את הארועים של אותו משחק כולם ידעו - יוני שבר את הרגל וברק חטף זעזוע מוח. את שניהם פינו לבית החולים. הדבר המדהים והמרתיע היה שהזעזוע של ברק היה כל כך קשה, שנמחק לו שבוע אחורה מהזיכרון; הוא טען שהדבר היחיד שהוא זוכר מהמקרה, ומאותו שבוע בכלל, זה משהו כתום שנופל עליו - צבע החולצה של הי"אניק הג'מוס שהתרסק עליו במהלך המשחק. וחוץ מזה - לא יוצא לכם לדמיין, מה יקרה כשתמותו? אם זה יבוא בהפתעה, אז בכלל - אם פתאום מישהו יבוא, חס וחלילה, ויתקע לכם כדור מאחורי הראש, פתאום, ופתאום שחור. שחור - האומנם? תהיות שכאלה.

לקח לי שנייה לעכל את החושך, ואת המציאות שמסביבי (שלמעשה נשארה אותו דבר, חמה ומיוזעת, רק בחושך). ניסיתי להביט לצדדים, ולרגעים פשוט לא היה כלום. העיניים סירבו להתרגל.

אחרי זה האור חזר, אבל כפי הנראה, המחשבות נמשכות.

נ.ב.

מזל טוב, שרון. 18 שמח לך.

עוד נ.ב.

אני, את הבגרות שלי, סיימתי. יו-הו (רק המסיבה נשארה).

עיניים טרוטות, עסוקות נורא, ישנתי מעט אתמול ואשן מעט גם היום. התשוקה הרגילה לימים רגועים יותר, פחות מלאים במעמסות - והתשוקה בכלל.

זה אולי ישמע שחצני, אבל לפעמים בא לי להפסיק להיות ראש-גדול. ובאמת שאני כזה, לרוב. אני קצת-הרבה חסר פרופורציות. והלוואי שאני אלמד להגיד "לא" כמו שצריך, או בכלל, להצליח להסתכל על התמונה הרחבה של הכל כדי להצליח להיכנס לפרספקטיבה נכונה ולחיות בריא, נכון, מודע למגבלות וייחודיות אמיתיות, לא פיקציות.

אני כזה בור גני.

מזל-טוב-מאתמול-שנתיים-לבלוג, וכמו תמיד התהיות על עניין הכתיבה ומשמעותה מבחינתי עולה. זו ש תיארה את כל הקונספט בצורה כמעט-מושלמת: "הקריוקי של הכתיבה", זה מה שזה. מה זה בשבילי פה? זה כמו יומן מסגנון "יומני היקר", רק ש, עד כמה שזה יישמע אבסורדי, עצם זה שהוא חשוף לעוד אנשים ולא רק לי, זה מה שנותן לו את הכוח מבחינתי, וגורם לי להיפתח יותר מבדרך כלל. ולמה אני רוצה להיפתח יותר מבדרך כלל? סיבה מאוד פשוטה - אני רוצה שיהיה תיעוד. תיעוד למחשבות, תיעוד לשיחות עם האנשים המדהימים יותר והמדהימים פחות שחושבים קצת על הדברים שלי יש להגיד. אני מדפדף אחורה בארכיון (עלעלו נא גם אתם, גיליתי שיש לי כמה אנקדוטות מאוד מעניינות לפעמים), ואני רואה תהליכים קטנים, לרוב כמעט בלתי מורגשים, וזה די עושה אותי מבסוט.

אז יאללה,

שששששששששבת שששששששששלום לכם.

אני נוסע לבד הרבה לאחרונה, וזו הרגשה טובה. נכונה. הרוח נושאת אליי ריחות של מקומות טובים, מוכרים: של הים ושל אכזיב, ליד גשר-הזיו, ביחד עם כל מיני אקליפטוסים ושיחים שונים, רעננים בבריזה הקרירה לשם-שינוי של הלילה הקיצי; הרוח של הגבעות הירוקות, בין פקיעין לחרשים; הריח האורבני של הירידה הארוכה והמהירה לנהריה, ריח של שחר וזריחה, בשעה שבע וחצי, כשאני מסיע את אבא לרכבת. נשמע קצת חסיד של הצפון, של האזור - אבל זו שמחה כזו שקטה לקראת קיץ, לקראת תקופות חדשות, עדיין מתחת לפני השטח, אבל ברורה לגמרי. מלאה בציפיות מיותרות, כמו תמיד, אבל ממלאות באופוריה מתוקה.

עוד שמחה, ממש על פני השטח ולא סמויה, היא הזכייה של שרה. כשנסעתי אתמול לנהריה הודיעו בסוף החדשות של תשע בגלגל"צ, ואני צרחתי בשמחה, "יש! יש-יש-יש!" וזה באמת מאוד מאוד מרגש. אז שיהיה במזל טוב, ורק-רק טוב. יו-הו.

שבוע טוב.