פרי-פרי בעונתו יחיה.

אז שמעתי ששירה וצליל הולכות ללמוד בשנה הבאה במחלקה לאמנות בבצלאל. ואני מתרשם, ומתפעל, ומפרגן, וכן - מקנא. בכל זאת, שתיהן בקושי חצו את גיל 19 ואני כבר חייבתי את עצמי לשנת שירות ולמסלול צבאי לא-קטן. ואני כל כך שמחתי להיות שלם עם ההחלטה, כל כך שמחתי שיש לי חיים ברורים ובטוחים. יש פה איזשהו מוטיב של ערעור ביטחון, גם אם רק בתוך הראש שלי.

פתאום מתחשק לי לזרוק הכל וללכת ללמוד במנשר (גם כי נראה לי שמדהים שם וגם כי יש שם התעסקות במעורבות חברתית וגם כי אני מפחד שעד שאני אסיים את הצבא הם כבר ייסגרו, כמו קמרה אובסקורה...), או בגובלינס (כי זה בצרפת וכי זה מקום עם רמה מטורפת), או בכל מקום אחר שיסכים לקבל אותי. 

אז זהו, שכבר כאן החלטתי שאני רוצה ללמוד אנימציה (כשאני אהיה גדול). לא אמרתי לפני, לא אמרתי אחרי, אני אלמד אנימציה. והסיפור הקטן הוא כזה - היום פגשתי בנואית ממתא"ן, דיברנו על הא ועל דא, וסיפרתי לה שזה מה שאני הולך לעשות. היא גיחכה ואמרה לי לחכות בסבלנות, כי הדברים הולכים להשתנות לחלוטין עד שאני אגיע לשם. ואני, כמו שאני תמיד עושה, אם זה מתוך מגננה או אם זה מתוך אני-לא-יודע-מה, ישר אמרתי בטון חצי-מתנצל-חצי-מודע-לעצמי, אמרתי שכרגע זו רק פנטזיה. והיא בהבנה אמרה, סבבה, פנטזיות זה תמיד חשוב.

כל כך כעסתי על עצמי אחרי זה, שנתתי לה להעכיר לי את המציאות, את הפרט הנפלא הזה בידיעה שלי, בקיום שלי: זו לא פנטזיה, זה לא חלום, זה אפילו לא תכנון (לא לא לא לא), זו מציאות קיימת ועומדת.

אני אלמד אנימציה.

שלום, קוראים לי אייל ואני אלמד אנימציה.  

עובדה קיימת בשטח ואף אחד לא יערער אותה.

נדמה שחלומות אמיתיים, למעשה לא יכולים להיות מוגדרים כחלומות - כי אותו אדם יתייחס אליהם כמציאות קיימת בשטח. אם ישארו כחלומות - אז הם כמו לא נועדו להתממש מעולם, ואגדה ופנטזיה נועדו להישאר.  

אני לא יודע מה איתכם, אבל אני לא צריך ללמוד יותר מתמטיקה.

ואחרי שיצאתי מהבחינה לא יכולתי להפסיק לרקוד כמו מפגר. חי חי חי, חה חה חה.

(עכשיו רק נשארה העבודה העצומה בתולדות האמנות שלא הכנתי, הבגרות בתנ"ך, באזרחות ובספרות. אבל תנו להנות מהספק).

(אני וחמו בים).

(אני בים. אחלה תמונה לספר מחזור, אה?)

היא עשתה את זה ראשונה, והחלטתי שבא לי גם. אז הנה.

החדר שלי בשלוש מילים:

עולה על גדותיו.

החדר שלי בשלושים מילים:

גודלו שתיים-וחצי-על-שתיים-וחצי-מטר-לערך; קירותיו ותקרתו לבנים, אך אחד מהם כחול; דלתו היא דלת-הזזה כחולה - מצידה הפנימי פוסטר של סימפסון ומצידה החיצוני מודבקים סטיקרים ופתקים. 

החדר שלי בשלוש מאות מילים:

החדר שלי מלא בהיסטוריה ובכל כך הרבה שטויות מכדי שאוכל לתאר את כל-כולו בפרוטרוט. עברתי אליו בכיתה ז' ומאז הוא התפנה והשתנה מספר מועט מדי של פעמים, כך שהוא מהווה קולאז' הזוי של ילד בן 13, נער בן 18 ונערה בת 16 (הגיל של אחותי כאשר היא השתכנה בחדר הפצפון הזה לפנָי). אשתדל לפרט על כל דבר, אך לרוב אוסיף את הביטוי עבמ"ד - עוד בערך מיליון דברים.

את רוב השטח/רצפה של החדר מכסה מיטה וחצי מרווחת ונעימה. בעבר היתה לי מיטה יותר קטנה שיכלה להיפתח לשתיים במקרה הצורך, אך בבוא העת היא עברה לסטודיו בקומה השנייה והוחלפה מהכרת הוריי בעובדה שיש סיכוי שתהיה לי חברה (איזו אופטימיות!).

את שאר השטח מצפים שידה (עליה מונחים פאזל 4000 חלקים שלא הורכב, פאזל תלת-מימדי שכן הורכב, מנורת לבה והיא מכילה כלי כתיבה, ציורים ישנים, תרגילי כתיבה פורנוגרפית ועוד), כוננית גבוהה (המכילה את רוב הספרים שלי, רוב הציורים הישנים שלי, מצלמת ריפלקס, משחקי קופסא ועבמ"ד), וערימות של זבל (שיעורי בית מלפני כמה שנים, מכתבים מהצבא ומשנות שירות, עוד ספרים ועבמ"ד), חפצים ובגדים שונים ומשונים.

הקיר הימיני לדלת מכוסה ברובו במראה ענקית שנשארה מימי אחותי בחדר והושארה מתוך רצוני לשוות לחדר אשליה של חדר גדול (וגם שיש לי חברים, דבר שהוביל לסכיזופרניה). מלבד זאת יש עליו פוסטר של "ספרות זולה", לוכד חלומות ענק ומכוער (שאחותי הכינה לי במתנה), תעודת קראטה ממוסגרת ועבמ"ד.

הקיר (הכחול) שממול לדלת נתפס ברובו על ידי חלון ענקי שאפשר לברוח דרכו לחצר ולהסתנוור מתריסיו הפתוחים-קלות בכל בוקר מחדש. מלבדו יש עוד פוסטר של סימפסון, שעון של סימפסון, דגל ישראל, כבשים זוהרות בחושך ועבמ"ד. 

שני הקירות האחרונים כוללים מדפים עמוסים ומעלים אבק, כתובות שונות על הקיר, תיבת אוצר המלאה בצדפים ובמטבעות של חמש אגורות, עוד פוסטרים ועבמ"ד.

כמה חבל שהמאורה המסריחה והנפלאה הזאת נעזבת בעוד כמה חודשים לטובת קומונה מסריחה ונפלאה לא-פחות אי שם ברחבי הארץ הפרברית.

אני יודע שקצת רימיתי, אבל לא נורא.

זה היה כיף בכל זאת.

שבת שלום לכולם.