פרי-פרי בעונתו יחיה.

ככה זה. לפני חודשים על גבי חודשים כתבתי על בהייה בטלוויזיה ומציצת מוחות - אבלא ני מצליח להימנע מזה כעת, מצליח לסנן: אני בוהה עכשיו בנשיונל ג'אוגרפיק, אז או שאני מקבל את התנומה של החיים שלי או שאני סופג קצת ידע, לא יזיק. כמו הרבה הרגלים אחרים שלי, גם את זה נים-אח-גדול הכניס בי. ומוזיקה קלאסית; בימים האחרונים אני לומד למתמטיקה, לבגרות שתתרחש בעוד בערך שלוש שעות, וגיליתי שאני עובד הכי טוב לצלילי יצירות קלאסיות שמאז ומתמיד אהבתי. נו, זה לא סתם. כולם אומרים שמוזיקה קלאסית מנפחת לך את השכל, זה תמריצי הידע הטובים ביותר...

באיזשהו שלב ישבתי בסלון והאזנתי ל"קול המוזיקה", ולפתע היה איזה סולו של אותה פסנתרנית מפורסמת שנפטרה שבוע שעבר, והיא ניגנה זאת בצורה כה מושלמת, כה רוטטת, כה חודרת, שפשוט ישבתי שם בלי יכולת להזיז את העט, כולי באקסטזה בעיניים עצומות. סוג של אורגזמה, מהטובות שהיו לי אי פעם מדברים מהסוג הזה. ולא הייתי תחת השפעה של שום דבר, מלבד שעות רצופות של ישיבה ולמידה.

ואני נהנה.

אני מרגיש שאני משקיע פה מעט מדי ויותר מדי זמן. לא ברור לי.

אחרי הצהריים גם בהיתי קצת בערוץ המוזיקה, וראיתי קליפים שהפתיעוני לטובה. הם עשו לי טוב, והיה לי טעים בעיניים. הצבעים הטובים והזורמים שהגיעו מאיזה קליפ חצי מציאותי חצי אנימציה של ילד שבונה טיל, בתוספת המוזיקה שכמו השתבחה בתוך שבלולי אוזניי, העלתה חיוך על פניי.

כבר מזמן הצהרתי שבשביל פסגות קטנות כאלה אנו חיים (האומנם..?).

ארנל פרסמה קריקטורה של עצמה, אז לא התאפקתי והחלטתי לפרסם גם אני, אחרי מאבקים ממושכים עם הסורק. תודה על ההשראה.

והנה עוד ציור, לצורך העניין, אותו ציירתי אחרי צפייה בכמה מאותם קליפים. אני לא מתלונן.

(אני מוחק.)

אני שוכב על הרצפה בפטיו, נושם את האוויר של הערב. חם. חם מדי. ברחשים, יתושים אוכלים אותי. אני מתמסר לגירודים, והבית הופך, לפי מסורת שנתית למאורת שרצים קיצית במיוחד. דבּוּרים וחרקי ענק עושים קמיקאזי, נדלים עושים לי זיג-זג בין הרגליים וזבובים חותכים מולי את הורידים ליד הכיור כשאני ניגש להתגלח. נו, מה אני אגיד להם, אני מבין אותם.

אני שוכב על הרצפה מול הטלויזיה. צופה בעוד סרט בריטי מיושן ומרגש של מייקל קיין וחבריו, מזיל דמעה מדי פעם. הלוואי ואגיע לרמה כזו אי פעם. איזושהי רמה, אני יודע..? סופג את הקרירות והלכלוך של הרצפה. היום ניקו, כך שהרצפה גם חלקה וגם מלוכלכת.

אני שוכב על הדשא בבית הספר, והוא בידיעות אחרונות, עוד פעם מאוים בסגירה. נחשוב על משהו, אומרים כולנו בעצלות מתוך החום שנחת עלינו בלי לצפות. אני מרגיש כל כך חסר תועלת, אני בוהה בחלל.

אני מוותר לעצמי על כל מחויבות או הרגשת אשם, אתה בסדר, אני אומר לעצמי, ובכך מפסיד למעשה כל כך הרבה יותר. עצלות, אומר אני ומוותר על כל חוש ביקורת עצמית מחמת הספק והמטבוליזם האיטי; אני מרגיש כמו אני משמין מרגע לרגע, מזניח את עצמי, מפצה על כך כביכול בהתמכרות ההזויה שלי לשכיבות שמיכה. אני שוכב על האספלט, והוא כמו מעביר אלי את החום שצבר כל היום מהשמש הקופחת (או שמא הייתי זה אני שהעברתי אליו את אדישותי ואת קרירותי, מנסה לחמם את העולם בחום שאין ובכך גוזל ממנו..? לא משנה, הבו לי אייס קפה...), מספר לי מה עבר עליו, איזה כלב השתין עליו, כמה נמלים טיילו עליו+חשופית שהתאדתה והתירה רק שרידים של שובל דביק, איך הוא השתזף. ככה זה כשאתה שחור ומלא פיח. פעם חשבתי שאספלט זה זפת. זה יכול להיות, רק תנו לזה מספיק ימים כמו שלושת האחרונים.

א... א...

אני שוכב לי על הגב. מביט על השמיים הכחולים ורוצה לברוח לארץ רחוקה. רחוק מעצמי ומעצלותי ומעייפותי הכרונית, המטופשת, המיותרת, המדכאת אחושרמוטה.

אני שוכב לי על הגב. מביט על התקרה. רואה כיצד חולפים ימי. בבטלה גמורה.

אני שוכב לי על הגב. חושב, חולם, הוזה. והחיים יפים, יפים. ממש כמו מחזה.

יעל, נכון דיברנו על שיר שמזדהים איתו ברמה שאתה מרגיש כאילו הוא נכתב בשבילך? מצאתי אותו, אני חושב, וזה לא משמח אותי. זה אפילו טראגי-משהו, באופן יחסי כמובן.

ניחא. זה בטח יעבור מתישהו.

בכל אופן, תודה אריאל.

קפוץ לבקר מתישהו.