פרי-פרי בעונתו יחיה.

לעצמי, זאת אומרת - אחרי שפספסתי את זה בשנה שעברה.

וחוץ מזה, יהיו שם חמו, הג'ינג'י, ג'עלה ועוד רבים וטובים.

וחוץ מזה, אני כל הזמן מחפש מה לעשות בסופי שבוע.

וחוץ מזה, אני ממש קל לשכנוע.

יעקב, הנה אני בא!

ביום העצמאות פתחתי את התערוכה, שיבואו אנשים לראות. בכל זאת, תערוכת גמר. היו דווקא די הרבה, כי בקצה השני של הבניין חנות הסבונים של סבתא ג'מילה היתה פתוחה, וכל האנשים שהסתובבו בגן התעשייה ראו בתערוכה עוד אטרקציה חמדמדה. בין השאר הגיע צוציק עם אמא שלו, שאותה זיהיתי כאמא של אחד שלמד פה פעם, שהיה חבר טוב בגילאי ארבע עד שש (נגיד ש...). בכל אופן, מה שהיה מדהים, זה היה לראות את הצוציק השמנמן הזה עובר ומסתכל ונותן ביקורות על העבודות כמו מבקר אומנות בן ארבעים. כל השפה, המליציות, כל שפת הגוף, זה היה באמת מרשים. מגוחך ומעורר עצבים שבא-לך-להביא-לו-את-הכאפה-של-החיים, אבל מרשים (הייתם צריכים לראות מה הוא כתב בספר אורחים - הוא אשכרה נתן ביקורת על חצי מהעבודות... חצוף!).

אני לא יכול לכתוב עכשיו את כל מה שחשבתי על הנושא הזה, וכל מה שעיבדתי עליו (למרות שגם מה שכתבתי עד עכשיו היה די גיבוב) - אחרי הכל, אני נורא אסוציאטיבי וסובל מהפרעות קשב וריכוז - אבל אני מרגיש ששמתי לב לדפוס החוזר הזה שביחס בין בוגרים לקטנים: כמו שאני הייתי בשוק מהילד הזה, בטח ההורים או המבוגרים האחרים או המי-יודע-מי נהיים בשוק כשאני נהיה דעתן, או מנסה להגיד משהו חשוב. אנחנו פשוט חברה של קופים, שלומדים דפוסי התנהגות ממה שמסביבנו, וצוחקים מחדש על אלה שמחקים את איך שאנחנו מתנהגים. רציתי להביא לילד ההוא כאפה, אבל קלטתי שכמעט בטוח אני התנהגתי כמוהו בתור ילד קטן - - יודעים מה? עזבו ילד קטן, עכשיו! אני מתנהג ככה גם עכשיו. אין פה כמעט שום דבר מקורי, זה אינטרפרטציות (איך אני אוהב את המילה הזו) על אותם דברים בדיוק. פלצנות, כביכול.

עוד משהו, שכבר דיברתי עליו לא מעט, אבל אני מרגיש שלאט-לאט אני מתקרב לפריצת דרך בתהיות עליו עם עצמי:

קשה לי המון בזמן האחרון. קורים (גם) דברים רעים. וכמו בעניין עם התרנגול והביצה, אני מרגיש חוסר יכולת לבטא את עצמי, בעיקר מבחינה אומנותית. או שאני רוצה להתכנס בפינה ולחכות לדיעבד, שבו הכל חלש יותר ומזויף וצבוע ולא אמיתי, או שאני מנסה, וזה לא הולך, ורק אז אני הולך לפינה.

בואנ'ה, אני כל כך חלש. נדמה שהכוח של האומנות, של היצירה האמיתית, הבולטת, החזקה, זו שזוכה לתשומת לב (גם אם רק לחמש עשרה דקות, ואני לא מדבר על אומנות פופולרית כיוצאי כוכב נולד וכאלה) הוא ברגעים הכי קשים, הכי כואבים, אלה שאתה הכי רוצה להתכנס בפינה. ונדמה שהייחוד של הגאונים האלה, אלה שמצליחים להתבלט, זה שהם מסוגלים במצב הזה להתגבר על הרצון להתכנס בפינה ובמקום זה להוציא הכל על הנייר, על הבד, על הגיטרה. על המקלדת.

התהיות האלה גורמות לי לתהות שאני לא באמת מיוחד כמו שנדמה לי. אני צירוף של נסיבות והזדמנויות. לא שאני מזלזל - זה כוח מאוד גדול - אבל תמיד נמשיך לרצות את מה שאין לנו, או את מה שלא נוכל להיות.

זו כאילו עוד קריאה כזו לרחמים, ל"לא, אייל, על מה אתה מדבר, אתה כזה מיוחד, אתה כזה טוב" - אבל זה חוזר אליי שוב ושוב, ואני מרגיש בכל פעם יותר מפוכח לגבי זה, שאולי אני באמת צריך לצאת מהמיוחדות הזו שלי, מבועת הקטיפה והעוגת-קרם-גבינה שטיפחתי לעצמי בשביל למצוא את ה... ה... התשובה? 

אני מודה, לבסוף - יש לי איזושהי יראת כבוד לסיזיפיות ומזוכיזם. אבל לא סתם, באופן כללי - הסוג שאני מטפח, ואני לא יודע כל כך איך להסביר או להגדיר אותו... אני חושב שהדרך הכי טובה זה העניין של האנימציה. לא מזמן החלטתי שאני רוצה להיות אנימטור כשאני אהיה גדול, שאני רוצה ללמוד אנימציה. בעיקר בעקבות התהליך שעברתי בפרוייקט האומנות.

ראיתי סרטון בפסטיבל האנימציה בסינמטק תל אביב לפני כמה שנים טובות בהקרנה של סרטוני אנימציה מכל העולם, שאני לא שוכח אותו עד היום. אז, ממש לא אהבתי אותו. היום, בדיעבד, אני קולט כמה הוא השפיע/משפיע עליי. קראו לסרטון "סיזיפוס". הוא הראה את סיזיפוס דוחף סלע לראש ההר, במשך כמה דקות. בחיים שלכם לא תראו דבר שיותר מטריף את השכל מהסרטון הזה, קולות ההתנשמות והחריקה החזקים, ממלאים את הראש ולא נותנים מנוח, החזרתיות, הקריעה, אהההה, זה היה נורא. והכל מצויר בטרניקה של משיכות מכחול חזקות ומהירות, מינמליות, מתארות גוף שרירי, ענק, ועם זאת עייף, גורר את הסלע לראש הר שעשוי מסלעים אותו-הדבר בדיוק.

אני אשכרה יכול לדמיין את החברה של נמרוד, אנאי, מסתכלת עליי כמו שהיא מסתכלת תמיד כשאני מדבר אומנות, ומדברת אליי בלשון זהירה ומתונה, חדה נורא, שכל כך מודעת למצב ונורא משתדלת לא לפגוע בי - אבל לא מוותרת לי ומראה לי כמה אני לא מבין וכמה מטומטם אני שאני חושב שאני ממציא את העולם. בקיצור - מעמידה אותי במקום של הצוציק.

נ.ב.

(ולחשוב שכל זה קרה רק כי לא מצאתי דרך להגיע למסיבת שיכורים בשישי בערב). 

כשהייתי אצל איתמר ב"ז בירושלים לפני שנה וחצי והוא הראה לי בערך מיליון פאנזינים שהוא עשה, גנבתי ממנו (אתה ביקשת את זה) גיליון של פאנזין שהוא נאלץ לגנוז - חוברת קטנה ומעוצבת באופן יפהפה ואכזרי לזכרו של חברו הטוב, שהתאבד בחברון בעת שירותו בנח"ל. הוא גנז אותה לבקשת ההורים, אליהם שלח את שני הגיליונות הראשונים לכשיצאה החוברת, שניים מתוך ארבע מאות בסך הכל. זה היה מרשים ובעל משמעות בעיניי, ולו בגלל שהתלהבתי מזה שיש לי בידיים משהו אסור.

קראתי את זה עכשיו שוב. ואני קרוב לעניין יותר מאי פעם, לנח"ל יותר מאי פעם, אפילו (ובמיוחד) שאני יוצא לשנת שירות קודם, ועוד במסגרת גרעין. עמדו לי דמעות בעיניים, והסיבה היחידה שאני מתאפק מלפרסם את הפאנזין במלואו כאן, זה מתוך כבוד להורים שלו - שאם איתמר מכבד את בקשתם ורצונם (הוא אף טען שלמענם הוציא את החוברת הזו, אם זכרוני אינו מטעני), אין שום סיבה שאני לא אכבד אותם.

ובכל זאת, מעבר למחאה ולכוח ולמשמעות שיש בחוברת הזו בכל הקשור לשאלות המקשרות בהן את המילים "התאבדות" ו"צה"ל", יש בה גם את ההספד האישי, הכואב והמרגש של איתמר. ותסלח לי שאני מכניס את זה לפה, אבל אלה פשוט המילים הכנות והאמיתיות של אבל שאני מעולם לא הצלחתי להגיד:

"ק' היה אדם בעייתי, ואין לי שום טענות כלפי מי שלא הסתדר איתו. הצדק איתכם, חבר'ה. אבל ק' היה חבר שלי ואהבתי אותו אהבת אמת, הוא היה בן אדם שיכולת לעמוד לצידו בעירום ולדבר על אהבות נכזבות ועל פוליטיקה בו-בזמן. הוא היה יכול להתווכח איתך באופן הנחרץ והחריף ביותר, תוך כדי שהוא מכין לך קפה עם טיפת החלב האחרונה שנשארה לו במקרר.

"ובסופו של דבר, הוא עשה שטות. הרי תמיד יש עוד תקווה. התנועה הזו שהיינו חלק ממנה מוכיחה כבר שנים שאותה תקווה נמצאת, בין השאר, בחינוך ובפיתוח עצמי, אולי אפילו באינדיבידואליזם קיצוני. העובדה שרוב האנשים לוקחים את העניין לכיוון של ציונות והגשמה בקבוצה או בצבא היא כאוטית לגמרי. גם יוסי, שדיבר עם ק' יום לפני כן, לא גרם לו להשאיר חצי מוח בחברון. 'הכאוס בא לחבק אותי שוב, להזכיר לי את קיומו', הוא מסביר.

"בלילה כשאני חוזר מההלוויה, החברה שלי נכנסת דרך הדלת, רטובה, ואומרת לי לראשונה שהיא אוהבת אותי. ק', אני שותה לכבודך וקורא 'חזק ואמץ' אל עבר השאריות שלך. היית אדם יקר, אבל גם אידיוט לא קטן".

יש באבל ובכאב הזה משהו מודע. משהו אמיתי, בכך שהוא מכיל את זכרון האדם בכל הווייתו, את הטוב ואת הרע גם יחד, כי זה פשוט הכל חלק ממה שהוא היה.

אני אומר את זה כי היום זפזפתי בין סרטונים לזכרם של חיילים שנפלו בנסיבות אילו ואחרות, וכולן ניסו להוציא בכוח את הנחמדות מתוך הזיכרון של הבן אדם - ואני לא אומר שהיא לא קיימת - אבל גם מעין חוסר הכרה, חוסר יכולת להגיד, בין השאר, "עצוב לי שהוא מת, אבל לא סבלתי אותו, הוא היה כזה מעצבן". ואני יודע שזה כביכול חסר טאקט וסתם מיותר - אבל את האבל העיוור, כמו נדמה שיש בכל מקרה אצל המשפחות השכולות, אצל אלה שלעולם לא יוכלו להשאיר את הצוואר מעל לסף של הכאב והגעגועים.

בשביל להיות מסוגל להגיד את האמת, את הכאב, מתוך אהבה אמיתית ועצב וגעגועים אמיתיים - צריך חתיכת אומץ וחתיכת ביצים.

תודה, איתמר.