פרי-פרי בעונתו יחיה.

אני חושב שהרגעים היפים ביותר בחיים מבחינתי, הרגעים שבהם מרגישים ללא מילים ולא צריך מילים, הם הרגעים שבהם הכל צבוע בצבע אחד. אלו הם רגעים שבהם החיים מזכירים לי שאני חי, ולמה אני רוצה לחיות, ולמה אני בעולם הזה. סיבות, שאת כולן איני מסוגל לבטא במילים. אבל אלו הם הרגעים האלה.

אתמול הייתי בבית הספר, והתארגנו לקראת ההופעות האחרונות. נכנסתי לאולם, עברתי על הבמה, ירדתי ממנה ושוטטתי בין כסאות הקהל. היה חשוך בפנים, והכל היה כמו צבוע במשיחות גסות של גוון אחיד ואפל של כחול, אפור וסגול. הכל נצבע, כולל תפאורת היער והבד הלבן, ומנורות התאורה הכבויות.

הרגשתי יחיד, לבד, ולא במובן הרע. נהנתי מהרגע הזה, מהשקט הזה ומהידיעה שבעוד פחות משעה-שעתיים תהיה כאן הופעת תאטרון. משיחות המכחול המוחשיות כמעט באוויר בלעו אותי וירקו אותי החוצה חזרה למציאות שמחוץ לאולם התאטרון.

לפני כמה חודשים הייתי עם חמו ברמת השרון בסוף השבוע בדירתה. אני לא זוכר אם כבר סיפרתי לכם, אבל אספר זאת שוב, ליתר ביטחון: לקראת סוף הביקור הנהדר הזה, נזכרנו שרצינו ללכת לים, אך לא עשינו זאת עוד. החלטנו שנקפוץ לשעה לים, כדי להשלים את הביקור לפני חזרתי לצפון. כשנכנסנו למכונית, ראינו כי על פני השטח מזג האוויר לא לטובתנו - השמים אפורים עד אפס מקום והאויר קריר. הו, כמה טעינו... כשהגענו לחוף, התגלה לעינינו מזג אויר מיוחד במינו. קריר, אך נעים, בשל העובדה 'הפעוטה', שפשוט לא היה שמץ של רוח. התמקמנו, התארגנו, ונכנסנו למים. הכל היה לקראת שקיעה וקצות העננים החלו נצבעים בגוונים של אדום וסגול. נהננו מכל רגע ושחינו ללא הפסקה לתוך הים במשך לא פחות מרבע שעה...

אז החלה השקיעה, אחת היפות אם לא היפה ביותר שראיתי בחיי (אחרי הכל, הייתי בסקנדינביה, ושם השקיעות... ..אין מילים) - בתוך 'משפכים' של עננים אפורים שנוצרו בשמים, נוצר משפך אחד באופק הרחוק, ובו נראתה השמש האדומה אדומה. השמש נשפכה לאיטה לתוך האופק והים ויצרה בשמים גוונים מטורפים. אני וחמו כמו שחינו בים של קטיפה קרירה, ולא רצינו לעזוב אותה... בסופו של דבר התחלנו לשחות חזרה לחוף, שולחים מבטים ללא הרף לכיוון המערב. כשהגענו לבסוף, התיישבנו על המגבו כדי לצפות בשקיעה. המראה היה מטורף. השמש כבר כמעט ולא נראתה, אבל השמים היו צבועים בגוון אחיד של כתום. ואז של ורוד. ואז של זהוב חרדלי. ולא היה זה מעבר הדרגתי, כי אם מעברים חדים של ממש, מעברים מוחשיים שהרגשנו על עורנו ובעינינו. אנשים עברו לידנו, חלפו בריצת כושר, בטיול עם הכלב או בסתם הליכה.  רק מדי פעם עצר מי מהם כדי להביט אל המחזה המוטרף ההוא שבשמים המעוננים. לא הבנתי איך.

היה זה כבר לקראת סוף השקיעה והיינו מוצפים מבפנים ומבחוץ בגעש נפלא של צבעים חמים, כאשר הבטתי אל שתי הקצוות האחרים של האופק, שתי קצוות החוף. הכחול בא. כחול עמוק, הכחול שבכחולים, כחול של ערב טהור, בא ובלע אט אט את הצבעים. ובתוך הצבעים המשלימים האלה, אחרי חצי שעה של ישיבה בחול, קמנו אני ואחותי היקרה והלכנו, מלאים מאוד.

כבר עשיתי סוג של ספר ילדים, היה זה בשביל ילד חולה סרטן, ועשיתי זאת בשיתוף פעולה עם מישהי שרצתה לעזור לו בדמיון מודרך. עכשיו הוצעה לי עוד הצעה שכזו, להכין ציורים לקטע כתוב ומחורז, שאחר כך יישלח להוצאות לאור. בספרי ילדים, ידוע הדבר, דרושים צבעים ברורים וחזקים, שייקלטו בעיני הילד. לפעמים איני מבין את הטענה הזו, אבל בתוך הרגעים המיוחדים האלה של הצבעים אני מבין בדיוק. ואני מבין למה ספרי ילדים תמיד נחשבים כל כך שמחים, למה צבעים מלאים נחשבים כל כך שמחים, למה הקשת, הסמל הבנאלי והקיטשי מכל נחשב עד היום לאחד התופעות היפות ביותר. כי אלו רגעים מלאי חיים.

אני יודע שאין זה אומר בהכרח דווקא שמחים - היה עוד רגע שכזה, לא מזמן, כשהייתי באיטליה, כשחיכינו לרכבת. ובתחנה הזו, הערפל הבוהק והלבן היה כה כבד, עד שנדמה שמלבד התחנה והפסים שנסעו אל האינסוף אין עוד עולם מלבדנו. היה זה לבן של כלום, של חידלון, של בדידות. של מוות, אפשר לומר. ואם זאת, הרגשתי כל כך חי באותו הרגע. כי הלבן מילא אותי.

והנה עוד רגע שכזה.

והוא בא לראות, והוא פרגן, והוא דיבר איתי עכשיו חצי שעה. והוא לא מתנשא, והוא מעולם לא היה מתנשא. הוא פשוט לא מתפשר, ולא יתפשר לעולם. וממנו אני לומד, והנה לי המודל לחיקוי.

רק תהיה אמיתי ותהנה, הוא אומר לי בשורה התחתונה. ולעולם אל תוותר לעצמך, לעולם אל תשאר איפה שנוח.

אמן, אחי.

ואז החזרה הגנרלית, התרגשות, שמחה, אדרנלין, מופיעים, קצר מדי, השתחוויה, חיבוקים...

נפילת סוכר. עייפות. רוצה לישון.

ומה את עושה פה? בשביל מה זה טוב, והתעלמתי ממך כל כך יפה כל הערב, אז הייתי חייב לעשות לך שלום מאולץ? ואני בקושי מכיר אותך אפילו. תצאי לי מהראש, אחרת זה יהיה אלים.

מחר הבחינה.