פרי-פרי בעונתו יחיה.

אני מוצא את עצמי כותב מניפסטים של רגשות בעיפרון בי-6, מנסה להביע. כולי מפוצץ במינונים שונים של הורמונים ותשוקות, פחדים, כעסים, דחפים, חרמנות... לך, בתוך כל זה, תנסה לנווט ולהצליח לכתוב כמו בן אדם. אומרים לי שאני נורא טוב בלהביע את עצמי, ונורא טוב בהכל, בכלליות - אז למה אני לא מצליח להרגיש שאני מוציא את הכל, משתחרר מהכל, לדעת שכולם מבינים את כל מה שאני רוצה להגיד - כמו פעם? אני מנסה ליצור דיוקנאות עצמיים, אולי שם אני קיים הכי טוב. וההכי-טוב שאני יוצא, זה רק כשאני לא מצייר את עצמי: ויש את הציור הזה, הראשון שיצא, והוא פשוט מבטא הכי טוב, ואני לא יודע להסביר איך ולמה. אני מרגיש אוטיסט.

אתה יושב לבד, רחוק מהכל - לבד, והבניינים, מאחורה, מלאים בתוכן, מלאים בהכל, מלאים בחיים. וזה מרגיע, כמו ללכת לישון עם טלוויזיה דלוקה.

(קצת נרגעתי).

ועכשיו, אני רוצה שהכל יהיה נורמלי. שהתמונה תהיה אותו הדבר, רק עם בניינים ישרים. עם עננים שנראים כמו במציאות, ובלי כל הבולשיט של עצמי.

אסף, המורה להיסטוריה שמעולם לא היה לי, אמר פעם שיש כמה סוגים של תלמידים - אני מרחיק ומשווה את זה לסוגים של בני אדם, ואני, אני מסוג הספוג. אין סינון. אין הבנה, אין אבחנה בין טוב לרע. הכל מכל, הכל משפריץ, כל הג'יפה בת-שלושת-השבועות ביחד עם הסבון הריחני של נקה-7.

ולסיכום: לא אכפת לי אם זה פרץ של מילים מחושמלות כמו בטריה זולה שבעוד כמה ימים תיגמר ולאותן מילים לא תהיה כבר משמעות, אבל כשנותנים מענה מדוייק לאיזשהו צורך, לאיזושהי בדידות, אתה פשוט רוצה עוד, ואתה לא שולט, לא מסנן - אני אוהב אותך. ולעכשיו, עד כמה שאני יכול, זה הכי טוב. וזה אנושי, לא?

אני יודע יודע יודע שאסור לכעוס ושצריך לדעת לנתב אנרגיות וכעסים ותחבולות ואני לא יודע מה ואני יודע שצריך לשים סימני פיסוק אבל די נמאס פשוט בא לי לצרוח כן כן לי בא לצרוח זה מה ששמעתם אני לא יכול יותר - - -

כמו שגבינה לא משומשת הופכת לעובש,

כך כעס הופך לשנאה.

1. דוגרי? דוגרי.

1. לפעמים צדדים אפלים פשוט יוצאים החוצה.

1. המניפסט.

(התלבטתי מתי להכניס את מה שכתבתי פה, כשישבתי עם דף ועיפרון וכתבתי כמעט לחלוטין ללא מעצורים. אם להכניס בכלל. אני חושב שהסיבה שכן, היא שלא משנה כמה אני אנסה להתחמק מעצמי, הצדדים האלה קיימים בי. אז במקום לחכות לרעי, הדיעבד, החלטתי להכניס את זה כל עוד הברזל קצת חם. לא אדום, לא לוהט, לא מלובן – אבל חם).

אני לא אומר שלא פגשתי אחרים כמוני. פגשתי דומים לי, בצורה כזו או אחרת. לא מעט - אבל גם לא המון. גדולים ממני - כולם, פחות או יותר. וזה לא שמדובר באנשים שהיו בתוך זה במידה כזו או אחרת - כל הרעיון הוא שכולם היו בתוך זה לחלוטין. כל אחד בדרכו שלו, כי לכל אחד יש את הייחוד לו: אבל כולם בפנים. עד הסוף. בלי פשרות. מעין תנאים הכרחיים שכולנו כבר ענינו עליהם, ועכשיו בתוך זה אנחנו מוצאים את המשקלים.

יש שיקראו לזה מקצועיות.

אני חושב שזה מה שעושה אותם מיוחדים. אני חושב שזה מה שעושה אותי מיוחד. אני חושב שמותר לי להגיד, סוף כל סוף, בגאווה, בשחצנות ובהתנשאות - שבזה אני יותר טוב מהם. כן. אני אנפח את האגו של עצמי, אני אפסיק להתנצל, אני אביט בחיוך מרושע ובאגרופים שלופים ובעיניים מוטרפות בכל מי שרק יעז להטיל בי ספק - ואלך בדרכי.

אני מוכן שתלכו איתי.

אני רוצה שתלכו איתי.

אבל אני רוצה שתהיו בזה כל-כולכם, בכל הווייתכם. שתרקו דם. שתהיו דפוקים, כמוני. כי אני קובע את החוקים. ונפחד ביחד, ונצחק ביחד, ונביט בתקווה ביחד - כי יש לנו אחד את השני, ואנחנו לא מוותרים.

להיות מוחלט, להיות בכל הווייתך בזה, זו לא מותרות - זה הכרח.

כשאנשים מסתכלים, ומביעים ביקורת, ורואים את ההבדלים בינך לבין השאר - לבין הבינוניים - הם חושבים שניכנת באיזה כישרון מופלא שמבליט אותך מעל השאר. אותם כשרונות הם לרוב מותרות. ההתבלטות האמיתית היא בשל כל הווייתנו, היא בשל הקרבתנו העצמית, היא בשל עבודתנו הקשה וזיעת אפנו.

עכשיו, כשאמרתי את מה שיש לי להגיד, אתם יכולים לשרוק בבוז.

אתם יכולים לזרוק עגבניות.

לירוק בפנינו, בפניי.

ואני,

אני אוכל לרדת מהבמה,

לחייך חיוך אמיתי של טירוף,

לדפוק לכל אחד מכם כדור בראש,

לנגב מהמצח את הזיעה החמה והמסריחה,

ולדעת שעשיתי את שלי.