פרי-פרי בעונתו יחיה.

זה סיפור על צבי הצב, שהלך לטייל.

או שלא.

למען האמת, זה הסיפור על איך אייל נסע ממש מוקדם בבוקר לחיפה כדי לתת לצבא את ההזדמנות הראשונה להתעלל בו.

או שלא.

למען האמת, היה די בסדר, אבל מן הראוי שאדווח. אחרי הכל, אתמול היה יום מאוד ארוך (לכן לא כתבתי את זה אתמול), ולא היה לי זמן. או, שיהיה.

התעוררתי בחוסר חשק מוחלט (יו! אני הולך ללשכת גיוס היום! צבא מרושע, לה לה לה לה לה..!), התארגנתי (אייל, אתה מאחר, אייל, אתה מאחר) ויצאתי לדרך (טקסי..! הו, טקסי..! ... תעצור, כוס-אמ-אמ-אמא ש'ך!!). הדרך במונית היתה נוחה וקצרה יחסית, במהלכה שמעתי ברדיו את מירב מיכאלי הפוסטמה-משהו מראיינת אחד (שאחר כך הסתבר לי שהיה פעם בבית הספר שלי...) שהיה בהפגנת אנרכיסטים נגד הגדר והממשלה וחטף כדור גומי בעין... לא נעים; בקיצור, הגעתי לרכבת, קניתי כרטיס, ועליתי על הרכבת הישנה.

ואז התחיל המפגש הראשון שלי עם הצבא (כן, כן! עוד ברכבת!):

מולי ישב צב חסון, מסוקס ופצוע פנים (פצעים מוגלתיים-משהו ליד העין... אאוץ') שבהה בי. כמובן, חשוב לציין, הוא גם בהה בבּוּבָּה (עיין ערך "בובה" - מצלמת הריפלקס המדהימה ביותר בעולם, מנקרת העיניים שבזמן האחרון אני מסתובב איתה כל הזמן כדי לתעד את נפלאות עולמינו המתפורר), אבל גם בעיני, ללא בושה, באופן מחשיד ממש. אני יודע שאני סקסי, אבל אדוני הצב המשרת בתותחנים, אנא ממך, מעט טאקט. זה די מלחיץ ומעורר בחילה. מילא היית צבה, אבל... ואז, כשהרכבת כבר היתה אמצע נסיעתה פחות או יותר לכיוון מטרתי-תחנתי, הוא התחיל איתי. לא שאני יודע בדיוק איך אמורים לזהות כאשר מתחילים איתך, מעולם לא התחילו איתי לפני זה, אבל יש לי מספיק חשדות מבוססים - "וואי, בואנ'ה, הרכבת הזאת לא זזה... מה אתה מצלם שמה?"

טוב. אז אולי לא ממש מבוססים. אז אולי יש לי חשיבה סלקטיבית. אז אולי הוא בסך הכל צב עייף שרצה לפצוח בשיחה בבוקר איטי ואפור להחריד זה, אבל זה היה ממש מוזר ומטריד. הנהנתי ושיתפתי פעולה עם השיחה, וכשהגיעה התחנה הסתלקתי לדרכי. כך, עוד לפני הבדיקה הרפואית, הייתי מוקף בהומו-אירוטיות כזו שהיתה גורמת לכל הומו בסביבה לזרוק לכיווני סבון ולקוות שאתכופף.

כאן הגיע החלק המסתבך. צדקתי שהגעתי שלושת-רבעי שעה לפני. הגיע חלק ההתברברות במקום שאני לא מכיר. הלכתי לכיוון בית החייל, נכנסתי בבטחה במחשבה שבטוח בקרבת מקום גם נמצאת לשכת הגיוס, אך המאבטח שם את עיניו הישר על בובה שגרמה לי להיראות לפחות כמו צלם עיתונאות מקצועי וקרא לעברי במבטא רוסי כבד, "הלו-הלו-הלו-לאן-זה-החוצה-בבקשה!!".. אני, מגמגם, מלמלתי אליו "אבל..אב צ-צ-צב-נינג'ה... יש לי צו ראשון..!" הוא, שהבין כי אני לא איזה עיתונאי שמאלני מסריח שבא לצלם איך הקשישים בבית החייל מתכננים להרוג את כל הערבים וכי אני רק נער תמים שמעוניין להצטרף לצבא הכיבוש החולה של ארצנו (וואו... אני באמת עיתונאי שמאלני מסריח! לפחות הייתי לוקח כמה תמונות...), הסביר לי בעדינות וחוסר סבלנות משווע שזה לא פה ושאני צריך לתפוס איזה אוטובוס. בינתיים הצטרף אליו המנהל של המקום, שגם תקע בי מבטים חשדניים, ותירגם לי מרוסית מדוברת את ההסבר של המאבטח. אמרתי ספסיבה, הלכתי לדרכי, עליתי על אוטובוס וירדתי בתחנה בה נאמר לי לרדת. יופי. אני לא מאחר. אין מה להלחץ. אבל עדיין אני לא יודע איפה זה... שאלתי איזה שמוק, והוא ברוב-טובו אמר לי שהעבירו את לשכת הגיוס לצד השני של העיר. כמעט חרבנתי במכנסיים - מה בצד השני של העיר?! אתה לא מתבייש?? אני צריך להיות שם עוד חמש דקות!! ואז הראיתי לו את הכתובת והוא אמר, וואלה, לא יודע איפה זה. כמעט הבאתי לו סטירה, אבל הוא היה גדול ומפחיד, אז ויתרתי. שאלתי איש-מאפייה מקומי והוא כיוון אותי לצב חנון שעמד לא רחוק משם. אכן, הנה לשכת הגיוס.

נכנסתי, לקחתי כרטיס מגנטי, אמרתי תודה, נכנסתי לחדר עימות הנתונים, הוציאו אותי, הבנתי למה משמש הכרטיס המגנטי ואז באה חיילת וקראה לי. אח, איזו שיחה מרתקת זו היתה. שאלות כאלה, תאמינו לי, אני לא יודע מאיפה הפליצו..

כולם ממשיכים לנעוץ מבטים בבובה. היא לא רגילה לכזו תשומת לב, אני מרגיע אותה וסוגר לה את הצמצם. שתישן קצת. חה.

אחר כך שלחו אותי לבדיקות הרפואיות. אני מבקש לוותר על החלק הזה, תודה רבה. אני מדחיק.

פרופיל 97 +סעיף משקפיים. סבבה. לבריאות.

אחר כך מבחנים פסיכופטים סליחה, פסיכוטכנים, שלא נגמרו... בסוף הם שאלו אותי האם אני רוצה לשרת בצבא. אחרי השאלון הזה, על הפרנציפ לא!

ואז היה הראיון האישי. זה היה הדובדבן שבקצפת, באמת. היא היתה כל כך נחמדה, התעניינה, שאלה שאלות מפגרות (כמה חדרים יש לך בבית?), שאלות אינטימיות (יש לך חברים?), שאלות מעוררות מחשבה (לאן קרבי אתה קרבי רוצה קרבי ללכת?) ואחרי שאמרתי לה שקרבי זה ממש לא בעדיפות ראשונה אצלי, היא שאלה שאלות יאיר לפיד (מתי בכית פעם אחרונה?).

סתם, לא. היא הייתה ממש נחמדה. כאילו, אחר כך אמרו לי שהן עושות את זה לכולם, אבל גם את זה אני מדחיק, אז ששש.

יצאתי עייף אך מרוצה לכיוון ביתי ברכבת, עברתי אצל רופא השיניים וחזרתי הביתה ואכלתי ארוחת ערב נפלאה ודשנה.

היום הזה נגמר רק ברבע לשתיים לפנות בוקר, בסופו של דבר, משום שגיליתי ברגע האחרון שלא גילו לי שידידה טובה מגרמניה הגיעה לבקר בארץ (מנוולים אסטרונאוטים!), והצטרפתי אליה ואל כמה מידידי לפיצה ובירה של 12 בלילה בכפר ערבי שכן. אני לא הזמנתי פיצה, אבל היא נראתה כה טעימה, כך שלקחתי ביס ... ??.. אבעע!! אה-בזר? אה-בזר-חאיר?? בפו-בפו-טפו

(או בתרגום חופשי: ... ??.. אהה!! זה בשר? מה-בשר-חזיר?? טפו, טפו, טפו, בעע... בירה, בירה!). וויתרתי. שלא לדבר על שנעלו אותי מחוץ לבית. נאלצתי להפחיד את אחותי ממש דרך החלון.

נו, שיהיה.

עד להודעה חדשה אני לא אוהב צבים. אל תשמרו על צבי הים, אפילו שהם בסכנת הכחדה.

נ.ב. 

כל הסיפור היה נכון, חוץ מהקטע עם הלשכת גיוס.

חה. 

אם בלילה / עמירה הגני

אם בלילה עולים הדברים אפלים

בבוקר יהיו השמים כחולים

והעשב יהיה ריחני וירוק

כמו הושקה בכאב החודר העמוק

ומסמן את פני עם פנים אחרות

הקמות אל יומן נחרצות וברורות

והיום לקראתן מצלצל וזוהר

ואולי רק אותי הבהיר מסנוור

ואופף עד אובדן נשימה, כי בהיר

משקר כמו ראי ושקוף כמו אוויר

ומוחה סימנים ופורע כיוון

ושיווי המשקל ומידת האיזון

של בוקר נבלע במראות וקולות

ואני לדרכי ברגליים כושלות

הממ... להתעורר. להכין מיץ תפוזים, לנסות למלא את הגוף בחיוניות. להרגיש מרושל נורא, לצאת להליכה שתוביל למקום שאמורים לעשות בו כושר, לפחות ברמת העיקרון. חם בחוץ. אור לבן מסנוור. עיוף הגוף, יציאה חזרה הביתה, חם עכשיו. כושל, אין לי כוח ברגליים. רעב. מנסה לצלם כמה תמונות. חתול שחור אוהב להצטלם, עושה לי פוזות. הביתה. אוכל. אחות גדולה בבית.

בוקר טוב. אה, לא, כבר אחר צהריים.

סוף שבוע טוב, שבת שלום.

נביחות. הכלבה המעצבנת הזאת. ששש, את תעירי אותה. היערת אותי - אוי. לא הייתי צריך להירדם. שיט, נו. סתמי את הפה שלך, כלבה מזוינת. את לא מפחידה אף אחד. דודה? את פה? את פותחת את הדלת לבד, הנה... נו, אז למה ביקשת שננעל? נו, תסתמי כבר, כלבה קטנה ומעצבנת! אם רק הייתי יכול הייתי גואל אותך מהחיים המעפנים שלך. כן, כן, היא ישנה. טוב... לילה טוב, אני אזוז. יו, קר בחוץ. אני עייף כל כך...

לפני תשע שנים, פחות או יותר, דודה שלי נסעה לאוקראינה לאמץ ילדה. היא חזרה עם תינוקת רזה להחריד, כחולת עיניים, זהובת שיער, לבנת עור. מותק. עם החודשים והשנים העור נעשה ורוד ואז שזוף. השיער האריך, המשקל עלה, העיניים - נשארו כחולות. וגם עם ADHD (הפרעות קשב וריכוז), היפראקטיביות וחרדות נטישה. בתור אחד שלומד בבית ספר שרוב האוכלוסיה שלו סובלת מהפרעות לימודיות ונפשיות שונות, אבל לחיות עם מישהי כזאת כל הזמן, רוב הזמן? קשה,קשה.

תמיד אני מנסה, כשאני איתה, במפגשים משפחתיים, בבייביסיטר או סתם כך, להשוות בינה לבין איך אני התנהגתי כשאני הייתי בגילה. ולהתנהג בהתאם, אתם יודעים - לנזוף בה או להניח לה. זה הגיע למצב של שיגעון מצד שאר המשפחה, כי "ילדת החבלה" הזו לא חיברה בין הפעולות שעשתה לבין ההשלכות שלהן. דבר שהביא לעתים תכופות ויותר מתכופות להיעלבויות, בכי וצעקות שמטריפות את השכל.

הסבלנות פוקעת, באמת. אתה לא יודע מה לעשות עם עצמך.

ועכשיו, כשאני רואה אותה גדלה, אני לא יכול להפסיק לדמיין אותה כשהיא תהיה גדולה. כי אני מפחד עליה, כמה שאני אוהב אותה. רואים עליה שהיא תגדל להיות ילדה יפה. ועם זאת, אני לא יודע איך היא תתנהג. היא מתנהגת כרגע כמו ילדה, וזה בסדר, היא ילדה. אבל באמת שאני לא יודע מה יהיה כשהיא תגדל. כי כשהיא תגדל, זה לא יהיה מקובל ההתנהגות שלה. לפחות עליי. לא יודע. לפעמים היא עוברת כל גבול. אם מישהו ינסה לפגוע בה כשהיא תגדל, אני לא יודע מה אני אעשה. אם היא תפגע או תתנהג באיזושהי צורה מעצבנת כשהיא תגדל, אני לא יודע מה אני אעשה. אני מרגיש שאני עם ילדה עם מוגבלויות, אני מתכחש לזה כל הזמן - אבל יודע שזה נכון בהרבה מאוד מובנים.

כמו החיבור שלה לדולפינים. מאז שהיא הייתה תינוקת, היא אהבה דולפינים אהבת נפש. אולי זה מה שהיא תהיה. רואים עליה, היא תגדל להיות מטפלת בדולפינים. כל מה שמזכיר דולפינים, מאיר לה את העיניים. כל מה שמזכיר דולפינים, ממיס לה את הלב. חיוך גדול. בפעמים האחדות שהיינו איתה בריף באילת, זה היה אחד הזמנים היותר מאושרים.

זמנים שתמיד היו נקטעים בלילות. היא עדיין לא מסוגלת להיפרד מאמא שלה, אפילו שכשהיא בסביבה היא משגעת לה את השכל ברמות שלא יאומנו. היא בוכה. היא לא יכולה, היא בוכה עד שהיא לא יכולה יותר ונרדמת. ואתה לא יודע מה לעשות עם עצמך.

אתמול ישבתי איתה שוב, בפעם המי-יודע-כמה, עוזר לה להתרכז שהיא צריכה לצחצח שיניים ולשכב לישון. שוכבים על המיטה, מקריאים סיפור ילדים נבחר, סוגרים את האור, מנסה/מנסים לישון. הדמעות באות. האף מתמלא. ששש, ששש. לילה טוב. לישון, לישון. את רוצה עוד סיפור? בסדר, עוד סיפור.

את הולכת ברחוב, בעיר. את מריחה ריח מוכר. את הולכת בעקבות הריח, בעקבות הרוח הקלילה שמגיעה אלייך. כשאת מתקדמת, מגיעים לאוזנייך גם רעשים מוכרים, רעשים נעימים, רעשים מרגיעים, רעשים נפלאים. את הולכת, הרחוב והעיר מאחורייך. את הולכת בחול הרך, החמים, הזהוב. מביטה אל הים שבאופק, אל רחש הגלים, אל הים הכחול שמולך. את מסתכלת גם על הצדפים שאת רואה כשאת מתהלכת לך בחוף, אל השחפים הלבנים שבשמיים. את מתקרבת, נוגעת-לא-נוגעת במים. הם קרירים, אבל זה בסדר. לא נורא. את נכנסת לאט-לאט. קודם כל האצבעות של הרגל, אחר כך שתי הרגליים. אחר כך הברכיים, אחר כך האצבעות של הידיים, הכתפיים ולבסוף הראש והשיער. את שוחה, לאט-לאט, בקצב שלך. ככל שאת מתקדמת אל האופק, את מרגישה איך התנועה של השחייה עושה לך נעים, עושה לך טוב. פתאום, לא רחוק ממך, את שומעת צליל מוכר. את מסתובבת במים, רואה לידך דולפין. הוא מתקרב אלייך, מצפצף בידידותיות. הוא נותן לך ללטף את העור החלק, הנעים שלו. אתם שוחים ביחד, הוא שוחה בקצב שלך, בקצב שאת רוצה. לאט-לאט. מדי פעם אתם צוללים, את צוללץ כמוהו, צלילת דולפין, רואה מלמטה כמה המים הם כחולים ויפים ומנצנצים באור. אחר כך הדולפין קופץ גבוה למעלה, את לא יכולה לקפוץ כמוהו, אבל את מסתכלת איך הוא קופץ ומשפריץ רסיסים לבנים של מים. אתם שוחים לאט, ומתחילים להתקדם לכיוון החוף. אתם מגיעים לחוף, את מרגישה איך את יכולה לעמוד. הדולפין נפרד ממך לשלום ושוחה חזרה לים. את מנפנפת לו חזרה. את יוצאת מהמים, קודם השיער והראש, אחר כך הכתפיים והידיים, אחר כך הרגליים והאצבעות של הרגליים. את הולכת אל הצדפים, אל החול. אל איפה שהחול הכי נעים, הכי רך. רוח נעימה של ערב מנשבת, אבל החול עדיין נעים וחמים מהיום שהיה. את שוכבת עליו, מתכרבלת בחול, ממש כמו שאת מתכרבלת עכשיו בשמיכה שלך. את שוכבת לישון...

לילה טוב.

אוהב אותך מאוד.