פרי-פרי בעונתו יחיה.

לפני שנה וקצת, באיזשהו כנס, התקרבתי למישהי. והיא התקרבה אליי, למרות הסתייגויות שונות. למחרת, וביום שאחריו, היא שאלה אותי מדי פעם - "אתה רוצה שאני אלך? כי אני יכולה ללכת, אם נמאס לך ממני. שלא תמנע מעצמך רק כי לי יש צורך מתמיד במגע..." ואמרתי לה שלא. היה לי... מוזר, היא כאילו התייחסה לזה כאילו היא מנצלת אותי. "..ובכלל, אתה מאוד מושך", היא החמיאה לי, באיזו שיחה שניהלנו, באיזשהו שלב, באיזשהו מקום, קופאים מקור באיזו פינת חדר. היא הייתה מאוד יפה בעיניי באותו זמן. בדיעבד, מסתבר שהיא... באמת, סוג של ניצלה אותי. היא לא סיפרה לי שהיה לה חבר באותו זמן, חבר מאוד רציני. הממ... אם אני לא טועה, הם התחתנו במהלך הקיץ האחרון. לא, אני לא צוחק.

אני מהרהר בזה, כי אני מרגיש נורא פתטי בזמן האחרון. וואו, ממש - ברמות שלא יאומנו. זה ידוע שבחורף הרבה מאוד אנשים מחפשים עם מי להתחמם, אבל אצלי... אני מבקש חיבוקים מאנשים כל רגע, אני מסתכל על בנות אחרת, כאילו כמעט כל אחת שלא ייחסתי אליה אף חשיבות קודם לכן, הופכת להיות בת זוג פוטנציאלית. אפשר להגיד, שעונת הייחום שלי היא ללא ספק בחורף (הרי לכם ביטוי שמדגים את הפתטיות). 

הלוואי, לפחות, שהיתה לי את המסיכה החיצונית להסתתר מאחוריה - וגם, במובן האנוכי שלי, הלוואי ופשוט הייתי נראה טוב. זה היה ממש מוסיף לאגו שלי, ובכלל, היה נותן הרגשה נורא טובה. אתם לא חושבים על זה? זה כאילו נוצר לי איזשהו דימוי בראש, שלאנשים יפהפיים ומושכים יש איזושהי יכולת, גם אם הם עצובים, או פגועים, או מה שזה לא יהיה - להסתתר בתוך היופי הזה; כאילו שלא משנה מה הם יעשו, הם פשוט יהיו שם, יפהפיים. כמו שמעיין-של-צחי-לשעבר אמרה על אומה ת'ורמן, בקטע הזה שהיא מסניפה הירואין ומאבדת את ההכרה - "בואנ'ה, זה לא יאומן איך האישה הזאת יכולה להיות יפהפיה גם כשהיא מדממת מהאף". מבינים את הנקודה שלי?

קנאה גדולה יש לי באנשים האלה, ואל כי היופי הוא בעין המתבונן, אלא בגלל שלא יעזור מה, הם אסתטיים. טוב, יודעים מה? די. טחנתי את הנושא הזה די והותר.

אז איפה היינו? אה, כן. נזכרתי.

אז אם לא אכפת לכם, אני הולך להתכרבל מתחת לפוך עם שלוש שכבות וסוודר.

אני אוהב שלאצבעות שלי יש ריח של בצל. הרי אני בכל מקרה כל הזמן מתעסק איתן, ולא עם כל שאר מיליון הדברים שיש לי לעשות, אז לפחות שיהיה להם ריח מוזר. לפני כמה זמן הריח פשוט לא ירד. זה היה איזה שלושה-ארבעה ימים שפשוט הרחתי מבצל.

אני גם בוהה הרבה. וחושב, לא מפסיק לחשוב. לפני איזה שנה שאלתי את פז, אני לא יודע למה, מה הוא נוהג לעשות בבית. בכל זאת, מה יש לעשות אי שם בהרים? הוא ענה לי שהוא רץ, הרבה. איזה שמונה קילומטרים. וחושב. יושב וחושב, הרבה. הוא יכול לעשות את זה שעות. אז זה נורא הצחיק אותי - איך אפשר? עכשיו אני מבין. זה באמת רוב מה שאני עושה.

אני מתגעגע. אני לא מפסיק להתגעגע, לחופשות, לרגעים, לאהבות שגדעתי ללא סיבה ואני מתחרט על זה, למקומות שמעולם לא היו שם. הייתי רוצה להקפיא את עצמי ברגעים האלה, באוטופיות הקטנות האלה שאני יוצר לעצמי, ולמעשה, כך אני מדמיין את גן עדן, כמו שתיארו זאת ב"לחלום אותך" עם רובין וויליאמס: העניין הזה שאתה מעצב לעצמך את גן העדן. מה שהייתי עושה, זה שהייתי בוחר רגע אחד נפלא, ונשאר בו. ועושה שלא יימאס לי ממנו מעולם. לא הייתם יכולים להישאר בתחושה הזאת לנצח? הלא זהו אושר אמיתי, בניגוד לפסגות והמורדות של החיים האמיתיים.

אני מנסה להיות מודע. ככל שאתה מודע יותר, ומקשיב יותר, ככה אתה יותר מתבגר, מתפתח, חי. ככה יש... (פחות סכנות?) לא יודע. ככה אני מאמין. הכל סימנים, הכל קרב אלייך, הכל מתרחק ממך.

לעיתים אני פשוט

קוטע את עצמי

כי

די ונגמר

עד שיהיה לי עוד.

יש איזה שתי בנות שכל הזמן מציקות לבת דודה שלי עכשיו, כל הזמן. קוראות לה "ערבייה מאומצת". אז היא החליטה שהיא רוצה שהן ימותו, והיא מסבירה לי, בשצף-הקצף של הנאצות, שהמורה שדיברה איתה בועדת היחסים אמרה שזה לא רק בערוץ שלה, שהיא עושה את זה גם בערוצים אחרים, מציקה לילדים אחרים. "לכל אחד יש ערוץ משלו בחיים..." היא ממלמלת, וחוזרת לדף הנייר ומשרבטת בטושים סימני קריאה גדולים אחרי המילה "מתה". אותה ילדה שקראה באותו כינוי היא אחותה של אותה ילדה והבת של אותה אם והאחיינית של אותה דודה שנהרגו בתאונת הדרכים ההיא בקיץ שעבר. אז יכול להיות, שכן, היה לי קצת קשה להקשיב לה מדברת ככה. אפילו שהיא רק ילדה.

זה החזיר לי איזשהו פלאשבק, ישן נורא, שאם לא האסוציאציה הזו סביר להניח שהוא היה נשאר דחוק בתת-המודע המאובק שלי, שאבא עצבן אותי נורא. הייתי בן איזה 8. כן, בערך בגילה. ורצתי ללכת והתעצבנתי וצרחתי ובכיתי והתכווצתי מרוב עצבים וציירתי ציור של אבא מת. והלוואי שהוא ימות, הלוואי שהוא ימות, הלוואי שהוא ימות. ואחרי זה, אם זכרוני אינו מטעני, ויכול להיות שכן, ואני מקווה מאוד שלא, זרקתי את הציור ההוא לפח. עד היום אני לא יודע אם אבא ראה אותו או לא.

בהיתי היום בטלוויזיה במשך כמה שעות. ראיתי עם גיל סמולוויל. זה כמו טלנובלה, רק עם סופרמן. בדיוק בשבילי. לא זפזפתי ערוצים, והערוץ האישי שלי לא הופרע והיה מרוכז בצורה בוקית ובוהה במסך המרצד.

עד לפני כמה שעות ביליתי את שעותיי בקיבוץ בחן שבאזור נתניה. הייתי במיונים לשנת השירות בפנימיית הבנים של טוקאייר. פנימייה מדהימה מבחינת איך שהיא מתוחזקת, והקומונה מעולה. חבר'ה אדירים, במיוחד חמוטל, שהביאה אותי לשם. אתמול הם הכינו לנו ארוחת ערב ענקית, ועישנו נרגילה ושתינו מלא בירות וגם, כן, בהינו בערוצים (הו! יש טלוויזיה בקומונה!).

בפנימייה היה מאוד נחמד, למרות שאני מודה שהיה לי, ועדיין, קשה מאוד עם הקונספט הזה של ה"זריקה למים" ישר לתוך העבודה עם הבנים ולהיות איתם אחר-צהריים שלם. כמובן, כל הש"שינים והמדריכים לא הפסיקו לדבר על איך שזה היום הכי רגוע שלהם מזה שבועות. לא פלא, הם כנראה היו ממש שמחים לראות פנים חדשות. כמה צורך באהבה היה שם. כמה חיבוקים קיבלתי. אפילו אמרו לי שאני דומה לסקאזי. לא שיש לי מושג מי זה.

הערוץ של החבר'ה האלה, ושל עוד כל כך הרבה, כל כך מנותק. וכל זה עוד מתוך הדיסטאנס. האם אני יכול לדמיין את עצמי נקשר אליהם עד לרמה של אהבת אמת, להיות מסוגל להיות להם אח גדול וסמכות ואז ללכת כאילו כלום? אבל יש מדריכים שחזרו. חלקם אני מכיר גם כן. נו, זה היה הכינוי שלי ביום הזה, "זה שמכיר את כולם"... נגיד ש-.

למישהו יש איזה שלט?

כרגע, לפי איך שהערוץ שלי מראה, רשמית הפכתי לפוטטו-קאוץ'.

היי, יש ארץ נהדרת.

זיפ.

נ.ב.

עוד לא סיפרתי על יום ההולדת השמונים שהיה לסבתא. בקצרה, היה מאוד מרגש. אולי אני ארחיב בהמשך.