את שלושת הימים האחרונים ביליתי בירושלים, בכנס הקריקטורות הבינלאומי. הכנס הוא ראשון מסוגו, אורגן להפליא והיה (ברובו) מלא בתכנים והרצאות מעניינות מאוד של קריקטוריסטים פוליטיים מכל העולם - יפן, ארה"ב, גרמניה, הולנד, סינגפור, ארגנטינה, ספרד, צרפת ועוד. הוא העלה הרבה שאלות הקשורות לצנזורה, לגבולות הטעם הטוב, לאיך יוצרים קריקטורה טובה, ולימד את כולם המון, בפרט אותי.
עכשיו, בהקשר של הכנס הזה, גיליתי כל מיני דברים שקשורים אליי, וביניהם אישור למשהו שמסתובב בראשי כבר הרבה זמן - יש לי בעיה מנטלית רצינית, והיא כי אני לא מסוגל להיכנס, כמעט אף פעם, לשגרה. הנסיעה הפתאומית הזו לירושלים היא רק אחת מההוכחות לכך.
אפשר להגיד, כן, אני הולך לבית ספר כמעט כל יום וזה, אבל... בתכל'ס... לא יודע.
אני בן אדם מפוזר, לא מאוזן, אסטרונאוט ותוסיפו לכך את העובדה שאני עצלן - וְוּאלָה. תראו מה יצא.
כמו כולם, במובן כזה או אחר, אני משתדל לעקוב אחרי הרצון שלי, ובגלל שאני מאוד לא מאוזן, אני מוצא לעצמי מדי פעם את המסגרות שבהם אני נאחז כדי לא להיאבד לגמרי. אבל מטבעי, לעתים קשה לי נורא עם אותם מסגרות, אז או שאני עוזב אותן, או שאני מתעב אותן בפנים, ממאיס את עצמי עליהם. אי אפשר לייחס את בית הספר למסגרות האלו, אבל זה נושא בפני עצמו.
הנה, תראו למשל את הבלוג הזה - בשבועות האחרונים, נראה לי אני מאמץ את עצמי יותר ויותר לכתוב בו. לא יודע למה. אולי כי זו באמת סוג של מסגרת שאימצתי לי בכמעט-חצי-שנה האחרונה, ולא שאני שונא אותה - אל תבינו אותי לא נכון, מצאתי את עצמי יותר ויותר מכור לאתר הזה ומשוטט בו, מחטט ומחפש אחר בלוגרים מוכשרים שיתפסו אותי בכתיבה שלהם...
אבל לכל מטבע יש שני צדדים, ואני באמת לא יודע מה קורה איתי עכשיו, אז...
נראה.
זו לא פרידה.
לא, בהחלט לא, עכשיו כשחושבים על זה שוב.
יכול להיות שהפעם הבאה שאני אכנס תהיה עוד שעה, מחר, עוד שבוע, עוד חודש...
אבל...
די, מיציתי את עצמי לרגע זה.
אני הולך להתחרבן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
