פרי-פרי בעונתו יחיה.

ואז, אחרי שלושה חודשים שלא ראיתי את הבנאדם, אנחנו נפגשים, מתחבקים, מדברים, מגמגמים. מחפשים על מה לדבר. מנסים להתפלסף ללא הצלחה. ואז הוא זורק לי את המוות, כמו כדור ברזל במשקל של שלושה קילו, וזה פוגע לי בחזה ומחליש לי את הברכיים, מבפנים, הופך אותם למרשמלו.

לא משנה כמה אני מנסה להשליך מעליי את אותו מידע מעיק, את אותו הכדור, הוא משנה צורה, כמו ענן ערפילי ושחור וחוזר לרחף לי סביב הראש, סביב קנה הנשימה. 

אנחנו הולכים, ומתקרבים לגדר, על קו התפר, ממש ליד טול-כרם, ואני מביט לתוך הגדר בתאורה הכתומה של הלילה ונפעם. התשוקה להשליך את עצמי על אותה גדר חדה מתגברת מרגע לרגע, לראות את הדם הניגר מפצעיי ולהבהל, ולהתפעם.

ואני מתהלך לי, ממשיך לזיין לעצמי את השכל, מתגעגע לתקופות שהיו, לקיץ שהיה, ומרגיש איך השקע שכדור הברזל עשה בחזי הולך ומעמיק ושואב לי כוחות. לעזאזל, אפילו לא הכרתי את הבנאדם.

ואחרי משהו כמו שעה, שעה ורבע, אנחנו מתהלכים, חושך, כלבים נובחים, ואני בפנים מיוסרים מפנה את עיניי לשמיים וצועק. צועק מכאבים, וההד, כמו מתפוגג ברוח של שאר הכאב.

בהמשך הלילה, בעודי נרדם על המזרון בביתו של הנכה, אני חולם-לא-חולם על איך זה יהיה אם היו נועצים בי קלשון. מהחדים ביותר, עם שלושת השפיצים, והדם היה נשפך, והבשר, כמו ג'לי חם ורוטט, ייפול ממני וכמו לא יהיה שייך לי עוד. ואני אתבוסס שם בכאבי ואבכה לגאולה. לגאולה מהכאב. למוות המיוחל, לכדור ברזל שינפץ את רקתי.

איך הייתי רוצה לצעוק שוב, הרגשתי כל כך שייך לאותו רגע, אני מייחל אליו - לאותו רגע שבו הרגשתי כל כך אמיתי... לצעוק לכל העולם, ורק לצעוק, ושישמעו. ויכאב, יכאב לכולנו.

ואז...

חירות.

קור אימים.

רוח.

השקיעה כבר היתה, הפנסים של חוף העמודים נותנים תאורה מעוותת של ומשתלבים עם קרני האור האחרונות על החוף הצפוני הריק.

אני מתלבט, לא בטוח אם אני בכלל רוצה להכנס. אני אקפא מקור אחר כך, אני יודע.

אבל היי... אנחנו בים. נסענו לים בשביל לשחות, לא? אם כבר, אז עד הסוף. בלי לחשוש. לקפוץ ראש לתוך המים (מטאפורה במקרה הזה, אני לא יודע לקפוץ ראש...).

אני וחמו עומדים על שפת המים, שומטים את המגבות ונכנסים בצרחות טירוף והנאה לתוך הגלים השואגים, והם כמו בולעים אותנו בתאווה של חית-טרף מורעבת.

עוד קור אימים.

ממשיכים לצרוח ולצחוק על עצמנו, מחכים לגוף שיתרגל למים. לא מספיק להתרגל עד הסוף, וכבר אנחנו בדרך ליציאה מהמים, 'טבילונת'. מנסים לתמרן בין הסלעים ויוצאים, מתחילים להתרוצץ כמו משוגעים כדי להתחמם, תוך מלמול בדיחות מפגרות וצחקוקים שונים.

אחר כך חזרנו לאמאבא ולגיל, וזזנו לאכול באיזו מסעדה על גבעה ליד עיר מגורינו. שוב קור אימים, שאריות מהחוף ומהטיול בנחל שהיה לפני, מתיישבים ליד האח הבוערת, שואבים ממנה חום. 

איך אני אוהב את הבילויים שלי עם חמו. לרוב זה גם עם שאר המשפחה, אבל יש לנו אחלה תקשורת בדרך כלל וכשהיא איתנו בבית ולא במרכז, הבית צוחק.

היא אחות גדולה נהדרת, באמת.

נורא קל להצחיק אותה, ואם יש צליל שאני אוהב בלי שום ספק, זה את הצחוק שלה. מדבק, וטוב, ואמיתי. צחוק פעמונים ממש. תמיד כשיש איזו הצגת קומדיה בבית הספר, ההצגות הכי טובות זה כשהיא נמצאת, כי אם הקהל יבש, אז היא צוחקת מכל הבדיחות ומעוררת אותו. אפילו השחקנים מתאפקים לא לצחוק.

חמו כבר שלוש או ארבע שנים לא גרה בבית. שנה אחת בשנת שירות בנווה איתן, שנה אחת בשירות לאומי, שנה אחת בתל אביב ולימודים בבית הספר למוסיקה. השנה היא חזרה לגור בבית, אבל במשך הקיץ היא גרה בבית. עכשיו היא חוזרת לגור במרכז, בשביל הלימודים.

כמו צחי, גם היא אבודה. אבודה במסלולי החיים האלה, בתוך העולם הזה. חיפשה במשך שנים את הדרך. עדיין מחפשת, ללא ספק. צעירה, מתבגרת. בת כמעט 22, עדיין נראית כמו ילדה. לא משתנה.

נים אמר שאחת הבעיות הפסיכולוגיות התורשתיות שיש למשפחה הזו היא ה'איבוד' הזה. המקום הזה, שנראה כאילו אנחנו לא מצליחים לצאת ממנו. חבורה של אסטרונאוטים שחושבים שהכל טוב ויפה, חיים בתוך בועה בלתי נראית שלא מתקבלת על דעת העולם שבחוץ. כישורים טובים שנלמדים בבית, אבל לא כוללים כישורים שזקוקים להם כדי להסתדר בעולם שבחוץ.

כמו נשרים שבמקום ללמוד מהוריהם איך לעוף ולדאות, לומדים מהם איך לדלג ולרדוף אחרי הזנב שלהם.

לא שזה רע. זה פשוט שהחלקים שלא מתאימים, כמו ניסיון להרכיב פאזל אחד עם חלקים מאחד אחר.

ואז, כשמגיעים לעולם האמיתי, נאבדים - דבר ראשון נופלים על הברכיים, מעוצמת הסטירה לפנים, מהשוק. כמו האיש התמהוני שלקחנו טרמפ, שחטף שוק. גם אחיי ואחותי. בוכים, מתקפלים, רצים הביתה לחיק החם של אמא. אחר כך נעמדים על הרגליים ומנסים לראות - מה עכשיו?

יאללה.

קופצים לתוך המים, ראש.

מראים לעולם מי הם, עם כל הכוח והכישרון. מתחילים ללמוד, להבין. לראות מי הם באמת. לאט לאט.

אז עכשיו צחי באיטליה, ונים רוקד בירושלים ובתל אביב, הכי מצליח מכולם - וחמו בבית הספר למוסיקה במרכז. לומדת משהו שלא באמת התעסקה בו ברצינות בילדותה ונערותה.

עדיף מאוחר מאשר לעולם לא, הא?

בהצלחה, אחים גדולים. ובהצלחה לי, בבוא הזמן. העולם קר וקשה ואכזרי. אסטרו אסטרו, אבל עם כוח. ויאמבה כישרון.

לתוך הגלים הגועשים.