פרי-פרי בעונתו יחיה.

יום הולדת שמח.

אני עומד בתוך המים הקפואים, עירום, הזין שלי מאיים לצאת לי מהתחת מרוב קור, ואני פורש את הידיים למעלה אל הכוכבים, וצועק, צורח, ספק מקור, ספק משמחה עילאית-משהו, תודה.

הבוקר נפתח בטשטוש עם טוסטים וירקות ומיץ תפוזים על ידי אמא נאמנה, שגם אחרי עוגת שוקולד חמה ביום שישי, לא הספיק לה לפנק את הילד השמן והגדול שלה. כבר שבע עשרה. אחר כך, לאחר שדחפתי אותם באי-רצון מוחלט אבל מתוך כבוד לתוך גרוני היבש, אני מתארגן ויוצא לבית ספרי הקט. עוד מזל"טים שמתרסקים עליי וסביבי, בלונים וכדומה. סופר-אורי מביא לי שני טים-טמים ושוקו, דואג שאהיה היפראקטיבי ('שוגר-ראש') לפחות עד סוף היום. עמית מביא ברכה מעולה. חיוך על הפנים. שמח לי, טוב לי. בריא לי, אין שינוי ענק ועושים לי כיף.

אחר כך כבר נהיה מוזר יותר. אני משגע את עצמי מהדברים הקטנים המעצבנים, מהדברים האחרונים שצריכים לעצבן אותי, יותר נכון מהדבר האחרון שצריך לעצבן אותי, ואני מנסה להיאחז בדברים הטובים שיש מיום ההולדת הזה, אבל זה ממשיך לרדוף אותי באחורה של הראש ולא עוזב. ככה עד סוף היום: ככה במהלך שיעור היסטוריה מייגע, במהלך שיעור ספורט שבו הוכחתי לעצמי שאין שום קשר בין חדר כושר לכושר סיבולת-ריאה (אבל נפטרתי מההיפראקטיביות), במהלך שיעור ספרות שהזכיר לי כמה עייף הייתי בימים האחרונים ובשיעור מתמטיקה, שבו הדבר ממש ניקר לי ברקה ותוך כך, בקואורדינציה מושלמת, ישב בנחת ומיצמץ בעצלתיים, שום דאגה על נפשו.

בבית אני יושב ומחכה לצחי. עושה שטויות, ובעצתה של התימניה המתוקה, מנסה לתכנן את יום הולדתי כך שיהיה כמו שאני רוצה שהוא יהיה - הכי כיף ובריא בעולם. בריא לנפש, זאת אומרת. אני מדבר עם ארנל, מתחיל לתכנן, צחי מגיע. מותק.

מאחר ואין מה לעשות בזמן הקרוב, אחי הגדול מחליט לקחת עליו משימה גדולה שהוא מרגיש מחוייב כלפיה פי כמה וכמה מאחר וזה יום הולדתי - ללמד את אחיו הקטנים לרכב על אופניים. אנחנו יורדים למטה בחושך ובצינה העזה של לפנות ערב, ואני מנסה לפדל. עכשיו, אני אסביר לכם - אני, מפרנציפ קדמון שהוחדר לי לתוך הראש ושמר לי על רבים מעקרונותיי, חלקם בעקבות טראומות שונות ומשונות, מנע ממני לרצות אי פעם ללמוד לרכב על אופניים. אני ואופניים זה כמו לווייתן ונהר התמזה. בעיקר, מסיבה ספציפית אחת - אין לי שמץ של שיווי משקל ואין לי שמץ של קואורדינציה. על כן, אין לי מושג איך להחזיק את עצמי על המכשיר הארור. כוס-אמ-אמ-אמא שלו. אני מדווש, נופל, מדווש, דופק ברקס קדמי, כמעט עף, מדווש וממשיך לנסות, כשכל הזמן הזה צחי מאחוריי ושומר עליי. אני בושה ליומרנות שלי. המשכתי לנסות גם אחר כך, כאשר הזמנתי את דוריאל הסטלן-בטלן-אקס-שמרן חברי הטוב להצטרף לבילוי המשותף שמתוכנן להערב. הכל בתוך איזשהו לחץ תמידי ופחד מפני כישלון והפחד מפני זה שיהיה ממש לא כיף והדבר שממשיך לנקר לי באחורה של הראש... הזוי משהו. לא פלא שאני זוכר את אחר הצהריים הזה קצת מטושטש.

אפילו היה בו איזשהו שלב שדיברתי רבע שעה עם מישהי שהתקשרה לעשות סקר על המבורגרים ובורגר-קינג ונפלה על אחד שמתנגד לתאגידים הספציפיים האלה. אני חושב שהיא דווקא נדלקה עליי. הזוי ממש.

בקיצור, אני, גיל וצחי יוצאים לקחת את האוטו מאמא (תודה על הטרמפ, גונן..), אחרי שביקרנו אצל השכנים שנתנו לי מתנה ליומולדת עט זוהר בחושך (בהמשך תגלו כמה זה היה מועיל) וצחי וגיל הצליחו להשחיל גם את המתנה מכל האחים - דיסק כפול של הביטלס (בהזדמנות הראשונה אני אחליף אותו לפסקול של קיל ביל - No offense...), ונוסעים לאסוף את דוריאל. אנחנו כבר קצת לחוצים בזמן, אבל אנחנו בכל זאת עוצרים לקנות שש בירות ב-20 שקל ויוצאים לכיוון הים. מוזיקה בפול ווליום, יוצא לי לדבר קצת עם דוריאל אחרי הרבה מאוד זמן שלא דיברנו. אני מתחיל להרגיש שטוב לי. אני גם מרגיש שברגע שנגיע לים הקרח יישבר ויהיה הכי טוב שבעולם. חוץ מכמה פאשלות שוליות, אני חושב שצדקתי. הגענו לים, יצאנו, כל אחד כבר אחרי איזה בירה וחצי (אל תספרו לי, אני לא באמת זוכר כמה בירות היו שם..), וכבר אז כמעט נשרו לנו הפטמות. מושלם. טבילת כפור מהסגנון הישן...

מסיימים את הפחית, שואפים מהג'וינט (אני וצחי, לצורך העניין...), מתפשטים לחלוטין (הו! פטמה נפלה!), לוקחים נשימה עמוקה עד כמה שאפשר מהרוח הקפואה שדוקרת בריאות ו...

הולכים בזהירות-בזהירות לתוך המים, למה יש פול סלעים וזה די מסוכן. אני דפקתי וואחד גליץ'. אבל זה בסדר, גם ככה לא הרגשתי כלום, אז לא כאב. אנחנו שוחים, צורחים, מתפתלים מזרמי האדרנלין הכואבים בורידים ומנסים להתרגל למים. דוריאל יוצא ראשון. צחי וגיל שניים. אני נשאר בתוך המים, פורש את הידיים לשמיים מלאים בכוכבים ומודה לאלוהים על כל רגע שאני נמצא פה, בעולם הזבל הדוחה והמגעיל והמזוהם והמושחת והצבוע הזה. ומודה לכולם. ואומר תודה, פשוט ככה.

אני גם יוצא מהמים, מגשש אחרי העט הזוהר בשביל צחי, לבדוק אם נפתחה לו הבוהן מאחד הסלעים (מה אמרתי לכם?); תוך כדי אני גם דופק ראסייה ללסת של דוריאל כשאני מרים את הראש, אז אני מנצל את זה כדי לבדוק אם פתחתי לו את השפה. מתלבשים, או לפחות מנסים, חוזרים לאוטו ללא תחושה באף איבר כמעט ונוסעים לכיוון הקולנוע. אחרי השתנה מהירה אני רץ לקופות לפגוש את ארנל, אהובתי, שמקבלת את פניי עם ערימה של במבליקים שחורים משוודיה וז'קט הזוי ממש מעוטר בבלונים שכתוב עליו מאחורה, "Birthday Boy"... אני לובש אותו - זה התאים, כמובן, למצנפת האדומה הארוכה שלבשתי באותו רגע... ממש ילד-צומי. צחי היה ממש רעב, אז נתנו לו לקנות אוכל בעוד אנחנו חוזרים להימורים מהסוג הישן לכמה שניות...

אנחנו נכנסים לאולם, ויושבים לראות את אחד הסרטים המייגעים ביותר בתולדות הקולנוע (או במילותיו של דוריאל, 'הסיבה שלא נותנים לאייל יותר בחיים לבחור לאיזה סרט הולכים') - "קינג קונג", בבימויו של פיטר ג'קסון. לא חשבתי שהוא יעשה מה שהוא עשה בסרט השלישי של שר הטבעות, אבל הוא נורא התעקש. הוא סחט כל רגע רגשני עד כדי פארודיה של ממש; כמעט כמו הפוסט הארוך הזה; אתה יושב ובאמת לא יודע אם לצחוק או לבכות מרוב ייאוש. כמעט כמו ב"מחול החרבות".

בסופו של דבר הצלחנו לצאת משם. במאמץ רב... הסענו את ארנל הביתה, ובניגוני גיטרה סוחפים הסענו את דוריאל לביתו ונכנסנו לביתנו שלנו, מחכים למצוא כנפה מתוק על השולחן.

לילה.

היה באמת כיף.

תודה לכולם שהביאוני עד הלום. נו, אתם יודעים, הלום החלוד עם הזה עם הדם הקרוש שמונח

בפינה של החדר.

אין סיכוי שאני הולך מחר לבית הספר.

סוף השבוע עבר בכי טוב.

לאחר לילה לא ארוך וקפוא-משהו בישוב משגבניקי מרוחק, שכלל זריחה מדהימה על העמק ועל ההרים שמעל כרמיאל, אכלנו סלט פירות וחזרנו לבית הספר בשביל קצת דמוקרטיה בגרוש. מצב הרוח היה טוב, ואני חזרתי הביתה מותש, התברברתי קצת והלכתי למיטתי להשלים שעות שינה.

כאשר קמתי, מצאתי את אחותי שהגיעה הביתה ואת אמא שישבו בסלון ושוחחו. תוך כדי השיחה, הועלה העניין הזה שביום שני יש לי יום הולדת, ובגלל שזה תחילת השבוע וכולם נורא עסוקים, כדאי לחגוג לי עכשיו.

אני ממש גרוע בעניין הזה של ימי הולדת - לפחות בעניין הזה של נתינה. פעם בכמה שנים יש לי הברקה, אבל בדרך כלל אפשר ללא כל היסוס לסמן אותי ככפוי טובה אמיתי לחלוטין. אני לא מכין שום דבר לאנשים שאני אוהב. אני משתתף, אם מישהו אחר קונה מתנה, או עורך מסיבה, אבל יוזמה פרטית - כמעט ולא. עד היום לא יצאתי מהרוטינה הזאת של העצלנות, ועד היום אני לא סולח לעצמי עליה.

אך עם זאת, עם כל הכפיות טובה הזו, ובגלל שאני כל כך אוהב ונאהב על ידי אנשים כל כך טובים, אני מקבל הרבה דברים ליום ההולדת, ואני מאוד נהנה לקבל דברים ליום ההולדת, שלא לדבר על ההרגשה הרעה כאשר יום ההולדת שלי לא נערך כמו שצריך בעיניי.

מה משובש פה?

טוב, מה אכפת לי. אני אמשיך להיות עצל ואמשיך לקבל המון אהבה ביום הולדתי, עד שזה יגיע לאיזשהו פיצוץ שיפקח לי את העיניים. בינתיים - אני יוצא מורווח!

בכל מקרה, ערב יום שישי הנוכחי היה גשום וסוער, ולא היה לי נעים להטריח את משפחתי האוהבת כאשר שאלו מה בא לי לעשות לכבוד יום ההולדת הקרב ובא - אז התפשרתי, למרות שמאוד נהנתי מהעניין בסופו של דבר, מפיצות-פיתות ביתיות וצפייה חוזרת בסרט "עישון". היה טעים, היה נעים, ואני ממליץ על עישון משלוש סיבות:

1. משחקו היוצא מן הכלל של הארווי קייטל, שנכנס בעקבות הסרט הזה לרשימת השחקנים האהובים עליי.

2. הוא מבוסס על ספר של פול אוסטר, מחברם של "מר ורטיגו" ו"לוויתן". אין מספר ניו יורקי ממנו.

3. יש בפס הקול של הסרט שיר או שניים של טום וייטס. תמיד טוב.

אחר כך נזכרנו שיש בקלטת גם את המופע של "סטומפ", אז צפינו גם בזה. למי שלא יודע מה זה סטומפ (קודם כל, אני מרחם עליו) - מדובר במודל לחיקוי של מיומנה. אנשים ניו יורקים תותחים שמתופפים על כל מה שאפשר, ועושים את זה בצורה מדהימה.

למחרת בבוקר, אחרי שינה מצוינת, לקחתי את המצלמה ויצאתי עם הוריי, גיל וצחי למקום עבודתו החדש של צחי, "הבית בקצה הנוף", שממוקם לא רחוק מצפת.

מומלץ מאוד - מקום מדהים פשוט. נוף מעולה של החרמון; שלושה כלבים ידידותיים, שתפקידם, כך לפחות זה היה נראה, להיות מקבלי הפנים של האורחים; ומסעדה וצימרים מקסימים עם כריות ושולחנות נמוכים, ואוכל טוב. עוד צ'ופר נחמד ליום ההולדת. הבאתי איתי גם מצלמה, צילמתי קצת. נראה איך ייצא.

באותו יום לבשתי את לבוש ההוביט שלי, אחת מהתלבושות-תחפושות האהובות עליי - אוברול, חולצת משבצות ירוקה ישנה, שיער פזור (זה חלק מהעניין), וכאשר איני חייב - אני הולך יחף. אני מרגיש נוח נורא לדמיין שאני הוביט, כי אני אוהב ללכת יחף, ובגלל שהיה קריר באותו היום, נהניתי מתשומת הלב של האנשים שהביטו בי בעודי מתהלך בבגדים קיציים וללא נעליים, כשהם עטופים היטב במעילים וצעיפים.

בפנים התיישבו לידינו זוג בחורות בלונדיניות מימין, וזוג חמוד ממול. הבחורה מאוחתו זוג היתה יפה במיוחד. האוירה הייתה טובה, האוכל היה טעים, התה והאח חמימים, המוזיקה נחמדה, אז אפילו היה לי במה לבהות - וזה עשה לי את היום. באמת, לבהות בבחורות יפות יכול לעשות לי כל כך כיף, כי אני לא כל כך טוב במערכת יחסים אמיתית (באמת, מניסיון) - כך שסתם לבהות ביופי של הבחורות ולדמיין כל מיני דברים עושה לי חמים ונעים ומעלה לי חיוך נחמד על הפנים.

כך שבאמת היה לי פרו-יום-הולדת טוב מאוד.

נראה מה יהיה ביום שני, כאשר באמת אהיה זקן.

שבוע טוב ומבורך.

אפילוג

במהלך החודשים האחרונים למדתי צילום בבית הספר. זאת אומרת, השאלתי מצלמת ריפלקס ידנית פשוטה וטובה מאוד, שממנה יכולתי ללמוד כל מה שצריך. בנוסף, יש לנו חדר חושך, אז למדתי לפתח (כן, חומרי הפיתוח מסריחים, אבל לומדים להתרגל אליהם, ובמקרה שלי - אפילו לאהוב אותם...). בגלל שרק עכשיו התחלתי ללמוד, וי"א נחשב ליחסית מאוחר, התברר שאני עובד מאוד לאט. אבל לא אכפת לי, וגם לא אכפת לי שיוצא לי דברים גרועים, אני כל כך נהנה שלא אכפת לי משום דבר. זו באמת האומנות היחידה שבאמת איתגרה אותי השנה ולא גרמה לי להרגיש רע כשלא הלך לי, או כשיצאו לי דברים מחורבנים. התלוננתי, כן, נכנסתי קצת לפניקה לפעמים, כן, אבל באמת שאני נהנה מהתהליך.

סתם, רציתי לספר.

לפני חודש בערך נסענו אני ואחיי לביקור אצל סבתא כדי שאוכל לסיים תרגיל בצילום - רציתי אצל סבתא, כי יש אצלה הרבה דברים טובים ויפים לצילום, אז הנה דוגמא אחת - אחד מעשרות החתולים האנטיפטים שמסתובבים בחצר סבתי, עומד על השולחן ובוהה.

אותו יום היה גשום, כך שזה מאוד התאים לסרט ה-400 ASA שהיה לי (ככל שמספר ה-ASA יותר גדול, הסרט בנוי לפחות אור), ואחר כך פיתחתי את התמונה, כמובן, בפילטר ארבע, שעשה את התמונה קונטרסטית בצורה יוצאת מן הכלל. כי ככה זה פשוט נורא יפה. לא?

סיפור שהיה כך היה.

אני לא זוכר בדיוק מתי, אבל כשאחי הבכור, נמרוד, היה בכיתה י"א או י"ב, קרתה לו תאונה. כששואלים אותו מה קרה לו, הוא נוהג לומר, או לפחות נהג (כי כבר לא כל כך שואלים אותו), "קפץ עליי חלון". אני לא יודע בדיוק מה קרה, אבל סיפרו לי את הסיפור הכללי - אחרי הכל, הייתי באותו זמן בכיתה ב' בערך... בכל מקרה, מה שקרה פחות או יותר זה שהוא היה בתורנות שטיפת כלים או משהו בסגנון בקפיטריה של בית ספרו, וכאשר הביט מהחלון, ראה את חבריו עוברים. הוא נופף להם לשלום. הם לא ראו. הוא נופף להם יותר חזק, וניסה למשוך את תשומת ליבם. ובעודו מנופף בידו בחוזקה, פגעה ידו המנופפת בחלון שהיה קרוב אליו. חלון גדול, חלון, שכך הסתבר אחר כך, לא עמד בתקן והיה שברירי. החלון התנפץ והתרסק לו על היד. גידים נקרעו, תאי עצבים הושמדו, דם השפריץ, חתך עמוק - ולבית החולים. בשלב יותר מאוחר, לחדר הניתוחים. במהלך כמה חודשים נמרוד היה עם הרבה מאוד תפרים באמתו ובכף ידו, שהיתה נטויה לכיוון פנים במשך אותו זמן כדי לאחות את הצלקות העמוקות. כמו גבס, בערך. אחר כך נמרוד עבר תהליך שיקום, שהסתיים בשתי אצבעות שלא ירגיש לצמיתות וצלקת בצורת זיג-זג גדול (בצורת ברק, אם תרצו לקחת זאת לכיוון ההארי פוטר...) לאורך אמתו.

והנה עוד עניין בסיפור. נמרוד היה נגן גיטרה. הוא היה מעולה, אחד הטובים ביותר. לאחר פציעתו, וגם לאחר השיקום שבו נמרוד היה מלא מוטיבציה לחזור למלוא הכושר, זה לא היה אותו דבר. הוא לא יכל לחזור לנגן. נמרוד נכנס לדיכאון עמוק למשך הרבה מאוד זמן.

לאחר כמה שנים עבר נמרוד לגור בתל אביב. הוא עבד שם בעבודות מזדמנות, ופגש כל מיני אנשים. במהלך אותה תקופה הוא פגש את חברתו למשך תקופה ארוכה, שי. שי היתה רקדנית. באיזשהו שלב, שאני לא יודע עליו יותר מדי, נמרוד התחיל לרקוד בעצמו. לאחר מכן חזר לצפון ולמד לרקוד בסדנה בקיבוץ הקרוב, תוך כדי שהוא ממשיך לנגן, כי הוא מעולם לא הפסיק לאהוב את המוסיקה, העולם שממנו בא. הוא המשיך לנגן בעיקר בפסנתר, גם על גיטרה, אבל בעיקר בפסנתר, והפליא את הסביבה בנגינה מופלאה. נגינה נהדרת. ג'אז, ישראלי, טום וייטס, מכל הבא ליד. נעים.

בשנה-שנה-וחצי האחרונות נמרוד עבר לגור בתל אביב עם חברתו אנאי. הם גרו בכל מיני דירות, ולאחרונה עברו לגור בדירה מקסימה בשכונת כרם התימנים. תל אביב, כידוע, לא משאירה הרבה זמן לשום דבר כמעט מלבד עבודה, ונמרוד, שעובד כרקדן פול-טיים-ג'וב אך עם שכר מינימום, ושאין לא פסנתר בבית, ועם הביקורים בערך פעם בחודש בבית - הפסיק פחות או יותר לנגן בפסנתר.

מה שכן אזקוף לזכותו, הוא שכאשר הוא רואה פסנתר, הוא מתיישב לנגן. וכך בעצם אנחנו מגיעים לאסוציאציה שלשמה סיפרתי את כל סיפור הרקע הארוך הזה - לפני שבועיים-שלושה נמרוד הגיע לבקר בצפון, בבית, עם המשפחה. הוא התיישב ליד הפסנתר, ממנו היה עתיד לקום רק בעוד כשעה לערך. מכיוון שחוסר אימון של שבועות וחודשים השפיע על ידיו הנוקשות ממילא, הוא התפרע, לא זרק חשבון לאף אחד ועשה מה שבא לו. הוא ניגן מנגינות שהידיים שלו עדיין זוכרות, אילתר קצת עם גיל שהתיישב לידו וניגן נגינות מיומנות היטב בג'אז ובמוסיקה יותר אקדמית, ועשה המון-המון שטויות ושר בקולי קולות. לא פעם העלה חיוך ואף צחוק על שפתינו. באיזשהו שלב התחלנו לשמוע רעש מטורף מכיוון הפסנתר, שכבר לא היה כל כך מוזיקה. רק קצב הואלס. למען האמת, זה נשמע כאילו נמרוד דופק את הראש שלו בפסנתר ומזיל ריר כמו איזה אימבציל. זה לא היה רחוק מזה. התקרבנו למקור רעש הסירנות וראינו את נמרוד יושב ואת גיל שיושב לידו מעווה את פניו לצלילי האגרופים של נמרוד שהלמו לקצב הואלס על קלידי הפסנתר. 

"ואלס אגרופים!" קרא נמרוד בהתלהבות.

הו. כמה זמן לא כתבתי פה. ההקלדה ממש נשפכת ממני, כמו גם טעויות ההקלדה. נראה שהייתי צריך את ההפסקה הזו. למען האמת, אני חושב שגם לא הייתי מתפלא אם לא הייתי חוזר לכאן כלל. שבוע אחרי שעזבתי, כביכול, את הבלוג הזה, כתבתי פוסט ארוך וחשוב וממלא סיפוק. וכמו רבים אחרים לפניו, הוא פשוט נמחק. לא חשב אפילו להיכנס לתוך הבלוג. אני, כמו אידיוט, לא למדתי מהפעמים הקודמות ולא הכנתי גיבוי (מה שמזכיר לי כעת, ללמוד מהטעויות הללו ולעשות גיבוי לפוסט הזה לפני שאשלח אותו...). זה הכניס אותי לכעס גדול ולמיאוס חזק מאוד מכל הקשור לעולם הכתיבה האלקטרוני הקטן והחמדמד שבניתי לעצמי, והחלטתי שאני עוזב את המקום והולך לחפש את עצמי במקום אחר. עבד. חזרתי.

לפני חודש-חודש-וחצי לערך ישבתי בעיניים וגרון חנוקים מדמעות בשעת לילה מאוחרת ודיברתי עם אמי על התסכול העמוק שנובע מציוריי, העולם הפנימי שלי, האומנות הפלסטית שלי. הרגשתי תקוע, כמו כולם באיזשהו שלב. הרגשתי שאני יכול להמשיך ליצור במקום בו אני נמצא, אבל לא אצור שום דבר חדש מבחינתי. אצייר רק דברים טובים, דברים שאני יודע לצייר, דברים שאני מכיר - אצייר מתוך מקום שנוח לי. אחרי שיחה ממושכת, אמא הבינה ללבי. כעבור כמה ימים נסעתי עם אבא להיפגש עם ציירת שחיה קרוב אלינו ודיברתי איתה. הראיתי לה את הציורים שלי, היא התרשמה מאוד ואמרה שאני מקצועי מאוד ומגובש מאוד בטכניקה שלי, ואמרה שהיא לא יכולה לעזור לי בסגנון הזה, כי אין לה משהו להציע לי. אני כבר מגובש. הסברתי לה שאני רוצה ללמוד דברים אחרים. שאני רוצה לשנות כיוון, לפתוח את הראש.

היא הסכימה. היא אמרה שהיא תיתן לי לחשוב על זה טיפה ואם אחליט ללכת על זה, היא תיתן לי שיעורים פרטיים. אני הולך לקנות את הציוד שהיא דרשה ממני בקרוב ולחזור ללמוד אצלה. החלטתי.

באמת שנהיה לי נוח מדי. הרגשתי שאני נעשה עוד יותר לא מיוחד ממה שהייתי בעבר. שאני נשחק. שאני נעשה בנאלי, ממחזר, משעמם. אוף. ועכשיו אני יוצא לחפש אחרי ואלס האגרופים שלי. בציור, בצילום (התחלתי ללמוד צילום, איזה כיף לי), בתיאטרון, בריקוד, בכתיבה, באומנות בכלל. אני מתבגר לאט לאט, אני מתפתח, אני מחפש... לא, אני אחפש, אני אבדוק, אני אנשוך, אני אתפרע על הפסנתר הקטן והמעוך שיש לי בתוך הנשמה, אני אנסה למצוא מעיינות חדשים ליצירתיות שלי. אני מקווה שאני אצליח.

אפשר להגיד שהתבגרתי, לפחות באיזשהו מובן, אחרי הכל, אני אהיה עם חצי רגל בקבר עוד כמה ימים... שבע עשרה, איכס... סתם... לא, ברצינות - לפחות לגבי המקום הזה - אני אשנה את העיצוב, אנסה לראות מה נסגר עם איך אני רוצה ליצור את הבית האלקטרוני המלוכלך והג'יפתי והירקרק הזה מחדש.

בום-בדה-בדה-בום-בדה-בדה-בום-בדה-בדה-בום-בדה-בדה-בום-בדה-בדה.

שפלוינג!

התגעגעתי, נראה לי.

נתראה ביום הולדתי.

נראה לי זה הולך להיות לילה לבן.