לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

פרי-פרי בעונתו יחיה.


נוגס נגיסות גדולות ואוכל גם את הגלעינים.

Avatarכינוי: 

בן: 37

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2008    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

"התנדב לנח"ל, קבור גולגולת".


כשהייתי אצל איתמר ב"ז בירושלים לפני שנה וחצי והוא הראה לי בערך מיליון פאנזינים שהוא עשה, גנבתי ממנו (אתה ביקשת את זה) גיליון של פאנזין שהוא נאלץ לגנוז - חוברת קטנה ומעוצבת באופן יפהפה ואכזרי לזכרו של חברו הטוב, שהתאבד בחברון בעת שירותו בנח"ל. הוא גנז אותה לבקשת ההורים, אליהם שלח את שני הגיליונות הראשונים לכשיצאה החוברת, שניים מתוך ארבע מאות בסך הכל. זה היה מרשים ובעל משמעות בעיניי, ולו בגלל שהתלהבתי מזה שיש לי בידיים משהו אסור.

קראתי את זה עכשיו שוב. ואני קרוב לעניין יותר מאי פעם, לנח"ל יותר מאי פעם, אפילו (ובמיוחד) שאני יוצא לשנת שירות קודם, ועוד במסגרת גרעין. עמדו לי דמעות בעיניים, והסיבה היחידה שאני מתאפק מלפרסם את הפאנזין במלואו כאן, זה מתוך כבוד להורים שלו - שאם איתמר מכבד את בקשתם ורצונם (הוא אף טען שלמענם הוציא את החוברת הזו, אם זכרוני אינו מטעני), אין שום סיבה שאני לא אכבד אותם.

ובכל זאת, מעבר למחאה ולכוח ולמשמעות שיש בחוברת הזו בכל הקשור לשאלות המקשרות בהן את המילים "התאבדות" ו"צה"ל", יש בה גם את ההספד האישי, הכואב והמרגש של איתמר. ותסלח לי שאני מכניס את זה לפה, אבל אלה פשוט המילים הכנות והאמיתיות של אבל שאני מעולם לא הצלחתי להגיד:

 

"ק' היה אדם בעייתי, ואין לי שום טענות כלפי מי שלא הסתדר איתו. הצדק איתכם, חבר'ה. אבל ק' היה חבר שלי ואהבתי אותו אהבת אמת, הוא היה בן אדם שיכולת לעמוד לצידו בעירום ולדבר על אהבות נכזבות ועל פוליטיקה בו-בזמן. הוא היה יכול להתווכח איתך באופן הנחרץ והחריף ביותר, תוך כדי שהוא מכין לך קפה עם טיפת החלב האחרונה שנשארה לו במקרר.

"ובסופו של דבר, הוא עשה שטות. הרי תמיד יש עוד תקווה. התנועה הזו שהיינו חלק ממנה מוכיחה כבר שנים שאותה תקווה נמצאת, בין השאר, בחינוך ובפיתוח עצמי, אולי אפילו באינדיבידואליזם קיצוני. העובדה שרוב האנשים לוקחים את העניין לכיוון של ציונות והגשמה בקבוצה או בצבא היא כאוטית לגמרי. גם יוסי, שדיבר עם ק' יום לפני כן, לא גרם לו להשאיר חצי מוח בחברון. 'הכאוס בא לחבק אותי שוב, להזכיר לי את קיומו', הוא מסביר.

"בלילה כשאני חוזר מההלוויה, החברה שלי נכנסת דרך הדלת, רטובה, ואומרת לי לראשונה שהיא אוהבת אותי. ק', אני שותה לכבודך וקורא 'חזק ואמץ' אל עבר השאריות שלך. היית אדם יקר, אבל גם אידיוט לא קטן".

 

יש באבל ובכאב הזה משהו מודע. משהו אמיתי, בכך שהוא מכיל את זכרון האדם בכל הווייתו, את הטוב ואת הרע גם יחד, כי זה פשוט הכל חלק ממה שהוא היה.

אני אומר את זה כי היום זפזפתי בין סרטונים לזכרם של חיילים שנפלו בנסיבות אילו ואחרות, וכולן ניסו להוציא בכוח את הנחמדות מתוך הזיכרון של הבן אדם - ואני לא אומר שהיא לא קיימת - אבל גם מעין חוסר הכרה, חוסר יכולת להגיד, בין השאר, "עצוב לי שהוא מת, אבל לא סבלתי אותו, הוא היה כזה מעצבן". ואני יודע שזה כביכול חסר טאקט וסתם מיותר - אבל את האבל העיוור, כמו נדמה שיש בכל מקרה אצל המשפחות השכולות, אצל אלה שלעולם לא יוכלו להשאיר את הצוואר מעל לסף של הכאב והגעגועים.

בשביל להיות מסוגל להגיד את האמת, את הכאב, מתוך אהבה אמיתית ועצב וגעגועים אמיתיים - צריך חתיכת אומץ וחתיכת ביצים.

 

תודה, איתמר.

נכתב על ידי , 22/4/2007 22:00   בקטגוריות מחשבות, אקטואליה, צבא, ביקורת  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מה שלא הורג מחשל.


בשבוע האחרון אני כמעט ולא יוצא מבית הספר. לא, לא היה לי כל כך חופש. למעשה, גם את הפוסט הזה אני כותב מבית הספר. זה נורא, אתם יודעים? כל הלחץ הזה... אבל אין, אין, אי אפשר בלי זה, וזה לא ייגמר רק עד אחרי יוני ועוד קצת לתוך יולי.

אומרים שזו השנה הכי לחוצה שלנו. אני מאוד מקווה כך, כי אם שנה הבאה, השנה האחרונה במספר, תהיה קשה יותר מזו, אני לא יודע מה אני אעשה. אני מחזיק בתקווה הזו והיא מושכת אותי בתוך כל הדברים המטורפים שלקחתי על עצמי. אבל לומדים מזה, אין מה לעשות. אני יודע כבר עכשיו על דברים ואחראויות שאני לא אקח על עצמי שנה הבאה, כי אני יודע שאני לא אוכל לעמוד בהם ולעשות אותם כמו שצריך, ולהשקיע בהם את כל מה שצריך.

הדברים האלה, אני יודע שהם מלמדים אותי. אני לומד בבית ספר דמוקרטי, ולכן לא היו לי מבחנים עד גיל 15 בערך - מה שאומר שזה הלחץ האמיתי הראשון שלי, הלחץ הזה שאתה לא יודע מה לעשות עם עצמך, שאתה רוצה להיות בכל מקום חוץ מפה, רק לברוח... ואני יודע שזה ילמד אותי כיצד להתמודד עם מצבים כאלה עם יותר ניסיון בהמשך החיים, ולא ליפול כשאלה יהיו מצבים קריטיים הרבה יותר מאשר פרוייקטים של תיכון ובגרויות. לא שאלה פחות חשובים, הם נורא חשובים לי, אחרת לא הייתי עושה אותם, אבל אני חושב שאתם יודעים למה אני מתכוון. אני מנסה לשנות קצת את הפרספקטיבה לכמה שנים קדימה, To cut myself some slack...

 

לפני כמה ימים עיתון הארץ הוציא מוסף מיוחד בנושא "ילדות". הוא לקח אמנים שונים ומשונים, חלקם שעובדים איתו כבר שנים, וביקש מהם לספר על זכרונות ילדות שיש להם, או לכתוב או ליצור משהו בנושא ילדות שמתקשר להם או אליהם או עליהם... אנשים כמו אלכס ליבק, סמי מיכאל, ואפילו הילה לולו לין הפסיכית.

עברתי על הכתבות, מעיין, קורא. היום בבוקר עברתי שוב על הכתבות, לראות אם פספסתי משהו. עיני תפסה שוב כתבה שרפרפתי עליה בפעם הקודמת שקראתי את המוסף. הכתבה היתה על "הום סקולינג", חינוך ביתי. זה עשה לי רע עוד ממבט ראשון, אבל עכשיו, בעודי מחכה לתחילת החזרות, החלטתי לנסות לקרוא כמו שצריך את הכתבה. אולי טעיתי. וזה רק עצבן אותי עוד יותר.

אני יודע שאני לא יודע הכל על השיטה הזו, אבל חוץ מזה ש"הום סקולינג" תמיד מזכיר לי את ענייני בתי הספר הפרטיים, שמזמן הפכו לסממן סוציו-אקונומי, בכתבה הזו הציגו מבט על שיטה קיצונית משהו של הנ"ל. יש רק שלושה חוקים בבית, לפי חוקי ההורים - אסור ללכת לישון אחרי 11 בלילה (אחרי הכל, גם לראות את אבא עושה לאמא דברים נעימים במיטה יכול להיות לא פחות טראומתי מאשר לשלוח אותו לבית הספר), חייבים לחגור חגורת בטיחות במכונית (מדליק מי שמקליק ראשון!), ויותר מכל, בכל רמה של לשון ובקשה ודרישה ומה שזה לא יהיה - אסור ללכת לבית הספר, כי זו צורת הדיכוי הנוראה ביותר שקיימת.

עכשיו, אני יודע שהחינוך בארץ הוא לא משהו - בואו נהיה מציאותיים, הוא נורא ואיום - אבל האם לא לתת לילד ללכת לבית הספר הוא לא סתירה בפני עצמה של השיטה האקסטרה-ליברלית-אקסטרה-פוסט-מודרניסטית הנ"ל?

שלא לדבר על הצביעות שבעניין: בפסקה השניה או השלישית, מציינים ההורים כי הם משתדלים למלא רק אחר בקשותיהם המדויקות של ילדיהם - לדוגמא, הילדה מבקשת מהאבא שיוריד את השעון מהקיר, הוא התכוון כבר ללמד אותה מספרים, אבל זה לא מה שהיא ביקשה ממנו - ולכן הוא רק מוריד בשבילה את השעון מהקיר.

חמש פסקאות אחרי זה, אומרת האמא כי לא תאפשר מצב שהילדים לא ידעו קרוא וכתוב; בשלב מאוחר יותר, אם היא והאב יראו כי הילדים לא "מגיעים" לזה לבד, הם יחשבו איך לפתור את הבעיה. לגבי מתי זה יקרה, האמא נשענת על מחקרים שאומרים כי "הרצון ללמוד אמור להתפתח עד גיל 11". נו, באמת, גבירתי הנכבדה - זה לא סתם שמתחילים ללמד ילדים לקרוא ולכתוב בגיל שש, זה כי ככל שזה יותר מוקדם זה יותר טוב!   

הרעיון הוא, לפי מה שהבנתי, במקום ללמוד על העולם, לראות את העולם ולחיות אותו. וואלה יופי, אז את מפנקת את הילד שלך ושמה לו חופש גדול אחד ענק, זה נקרא לחיות את העולם, ללא גבולות? למה שלא תזרקי אותו לרחוב בהארלם, שילמד קצת חוכמת רחוב, שישכיל קצת איך סוחרים בסמים. 

 

אני לא אומר שאני בעד חינוך נוקשה והכל - אני פשוט נגד קיצוניות, וזה כבר אמרתי לא מעט פעמים בעבר. לא להציב גבולות לילד יכול להיות לא פחות גרוע מאשר להציב לו יותר מדי גבולות. אני לומד באזור הגבולות האפורים, הבית החמים של הדמוקרטיה, ועצם זה שהחינוך השונה מאוד של בית הספר שלי מלמד את התלמידים לחשיבה עצמאית ולאחריות על עצמם ומעשיהם - גרם להרבה מהם להבין שהחינוך הזה לא טוב בשבילם ושהם זקוקים ליותר נוקשות כדי להצליח ללמוד ולעשות בגרויות, אם זו מטרתם.

ילדים בגילאי ינקות שכאלה לא יודעים מהו העולם, והם חוקרים. הם לא יעלו על הגבולות לבד, צריך לתת להם איזושהי מפה. אמא לביאה לא שואלת את גוריה אם הם רוצים ללמוד לצוד, היא פשוט מלמדת אותם, כי אם הם לא ילמדו - הם ימותו. ובעולם הפוסט-מודרניסטי של היום, אומנם הבסיסיות וההישרדות הם לא אותו דבר - אבל הם לא פחות מסוכנים מצבועים שעורבים לך מעבר לשיחים.

 

שיהיה לכולם שבוע טוב ואחלו לי בהצלחה, אני לא רוצה להגיע למצב שאני אבקש מאמא להביא לי ריטאלין (או ווליום)...

 

נכתב על ידי , 21/4/2006 08:10   בקטגוריות ביקורת  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



14,280
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , פילוסופיית חיים , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לההוא ממקודם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ההוא ממקודם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2026 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)