פרי-פרי בעונתו יחיה.

אין לי מקום לברוח.

אני דחוק לפינה, ונטול כל דרך לתקשר.

אני דוחק את עצמי לפינה, ולא מחפש שום דרך לתקשר.

אני לא באמת מסכן.

אני לא באמת מאושר.

אני אחלה. אני בסדר, אני בטוב.

אני פשוט רוצה עוד. רוצה משהו נוסף.

בבקשה בבקשה.

אני רוצה משהו ולא מצליח לתפוס אותו

רק משום היותי חסר סבלנות. חייב ללמוד סבלנות. אני בוער באש גבוהה מדי שנכבית מהר מדי. לא מצליח לשנות את זה.

אני אהרוס אותו, אני אשרוף את הסיר.

ואחר כך אני אהיה זה שיצטרך לגרד את השרוף הבלתי-אפשרי מלמטה. ואולי אני אנצח את הסיר, אבל התבשיל כבר יהיה הרוס לבלי-היכר.

אותו דפוס, אותו עניין מוכר, אותה מציאות מדומה שאני יוצר לעצמי ונכווה כשהיא הופכת אמיתית. ואל משהו דרמטי על-אמת, סתם משהו פתטי שהצלחתי גם הפעם לנפח למימדים גרנדיוזיים.

אני מנפח הכל בראש ואז מקטין את זה במילים ("זה פתטי, זה לא באמת רב-משמעות") כדי לנסות לגרום לזה להיכנס לפרופורציות האמיתיות של זה ובסופו של דבר אני רק יוצא מבולבל, עם כאב ראש, כאב בטן וכאב לב.

כל האנשים היפים האלה... כל הנשים היפות האלה (איזה מפתיע אני, הא?).

"..הם משיגים את כל הבנות, הם יפים, אבל הם לא מחזיקים מעמד. האמנות שלהם לא מחזיקה מעמד. זה אנחנו, הלא-מגניבים, שכותבים את האמנות האמיתית. רוב מה שנכתב בעולם הזה עוסק בבחור הלא-מגניב שלא יכול להשיג בחורות. זה, וכל האהבה במסווה של סקס, וסקס במסווה של אהבה..." (ציטוט מקוטע ובפרשנות חופשית של דמותו של לסטר בנגס מ"כמעט מפורסמים").

כל מה שאני רוצה ושואף, בסופו של דבר, זה לתרבות המנוונת הזאת כביכול, לבחורות הכל-כך יפות האלה, שלעולם לא אשיג.

נ.ב.

והייתי מצטט גם את דמותו של טד וואלאס מ"היפופוטם" של סטיבן פריי, אבל תנו לי לסיים קודם את הספר.

השאלה היא, למה אף אחד לא נכנס לקרוא מה כתוב פה.

השאלה העוד יותר חשובה היא, למה לעזאזל אכפת לי.

הממ... אולי כי זה מראה שלמה שאני כותב פה יש איזושהי משמעות, אפילו הכי מזערית, כלפי מישהו אנונימי/חבר. אם אין תגובות - לפוסט אין משמעות.

האם אני צודק? אני ממש לא רוצה להיות צודק.

אבל... אני מניח שכן.

כי יש פה באמת המון בלוגים חסרי משמעות. ואני חיפשתי. לעומת זאת, יש הרבה אנשים מוערכים פה, לטוב ולרע. אנשים ש... מה לעשות, נמדדים לפי מספר התגובות שהם מקבלים (דרך אגב, אני גיליתי תאוריה לא רעה: צמצם את מספר התגובות של הפוסט בחצי, ותקבל את מספר התגובות האמיתי. בעל הפוסט נוהג לענות כמעט על כל תגובה...)................

בכוונה אני לא שם את -(האתר שלי)- בתגובות שאני כותב לאנשים. כי אני לא רוצה להיות עוד אחד מאותם אנשים שנכנסים ומגיבים לבלוגים, רק כדי שאנשים ייכנסו ויקראו את הבלוג שלהם. זה מניפולטיבי וטיפשי, כי כל בלוג שקראתי שהוא ראוי לאיזושהי הערכה - הגבתי עליו.

למה רוב האנשים לא מחפשים פה את הבלוגים הטובים? למה המקום הזה הוא חתיכת פח זבל אלקטרוני שצריך לחפור בו כל כך עמוק כדי למצוא את האנשים הבאמת טובים?

אני מצאתי אנשים טובים. ואני מאמין שגם אני בנאדם שראוי להערכה. פשוט אף אחד לא מחפש אותי.

ואני אשאל שוב - למה לעזאזל אכפת לי?!

זאת שאלה מאוד טובה.

אולי כי משעמם לי.

יום טוב.