פרי-פרי בעונתו יחיה.

אני נוסע לבד הרבה לאחרונה, וזו הרגשה טובה. נכונה. הרוח נושאת אליי ריחות של מקומות טובים, מוכרים: של הים ושל אכזיב, ליד גשר-הזיו, ביחד עם כל מיני אקליפטוסים ושיחים שונים, רעננים בבריזה הקרירה לשם-שינוי של הלילה הקיצי; הרוח של הגבעות הירוקות, בין פקיעין לחרשים; הריח האורבני של הירידה הארוכה והמהירה לנהריה, ריח של שחר וזריחה, בשעה שבע וחצי, כשאני מסיע את אבא לרכבת. נשמע קצת חסיד של הצפון, של האזור - אבל זו שמחה כזו שקטה לקראת קיץ, לקראת תקופות חדשות, עדיין מתחת לפני השטח, אבל ברורה לגמרי. מלאה בציפיות מיותרות, כמו תמיד, אבל ממלאות באופוריה מתוקה.

עוד שמחה, ממש על פני השטח ולא סמויה, היא הזכייה של שרה. כשנסעתי אתמול לנהריה הודיעו בסוף החדשות של תשע בגלגל"צ, ואני צרחתי בשמחה, "יש! יש-יש-יש!" וזה באמת מאוד מאוד מרגש. אז שיהיה במזל טוב, ורק-רק טוב. יו-הו.

שבוע טוב.