אז שמעתי ששירה וצליל הולכות ללמוד בשנה הבאה במחלקה לאמנות בבצלאל. ואני מתרשם, ומתפעל, ומפרגן, וכן - מקנא. בכל זאת, שתיהן בקושי חצו את גיל 19 ואני כבר חייבתי את עצמי לשנת שירות ולמסלול צבאי לא-קטן. ואני כל כך שמחתי להיות שלם עם ההחלטה, כל כך שמחתי שיש לי חיים ברורים ובטוחים. יש פה איזשהו מוטיב של ערעור ביטחון, גם אם רק בתוך הראש שלי.
פתאום מתחשק לי לזרוק הכל וללכת ללמוד במנשר (גם כי נראה לי שמדהים שם וגם כי יש שם התעסקות במעורבות חברתית וגם כי אני מפחד שעד שאני אסיים את הצבא הם כבר ייסגרו, כמו קמרה אובסקורה...), או בגובלינס (כי זה בצרפת וכי זה מקום עם רמה מטורפת), או בכל מקום אחר שיסכים לקבל אותי.
אז זהו, שכבר כאן החלטתי שאני רוצה ללמוד אנימציה (כשאני אהיה גדול). לא אמרתי לפני, לא אמרתי אחרי, אני אלמד אנימציה. והסיפור הקטן הוא כזה - היום פגשתי בנואית ממתא"ן, דיברנו על הא ועל דא, וסיפרתי לה שזה מה שאני הולך לעשות. היא גיחכה ואמרה לי לחכות בסבלנות, כי הדברים הולכים להשתנות לחלוטין עד שאני אגיע לשם. ואני, כמו שאני תמיד עושה, אם זה מתוך מגננה או אם זה מתוך אני-לא-יודע-מה, ישר אמרתי בטון חצי-מתנצל-חצי-מודע-לעצמי, אמרתי שכרגע זו רק פנטזיה. והיא בהבנה אמרה, סבבה, פנטזיות זה תמיד חשוב.
כל כך כעסתי על עצמי אחרי זה, שנתתי לה להעכיר לי את המציאות, את הפרט הנפלא הזה בידיעה שלי, בקיום שלי: זו לא פנטזיה, זה לא חלום, זה אפילו לא תכנון (לא לא לא לא), זו מציאות קיימת ועומדת.
אני אלמד אנימציה.
שלום, קוראים לי אייל ואני אלמד אנימציה.
עובדה קיימת בשטח ואף אחד לא יערער אותה.
נדמה שחלומות אמיתיים, למעשה לא יכולים להיות מוגדרים כחלומות - כי אותו אדם יתייחס אליהם כמציאות קיימת בשטח. אם ישארו כחלומות - אז הם כמו לא נועדו להתממש מעולם, ואגדה ופנטזיה נועדו להישאר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
