פרי-פרי בעונתו יחיה.

"אשמה עצמית טוטאלית היא דרגה אחרת של נרקיסיזם: אתה לא יכול להרגיש אשם בכל מה שקורה אם אתה לא מרגיש שאתה כל-יכול ושולט על הכל".

"אתה כל הזמן רואה את העולם בשתי דרכים - איך שהוא באמת, ואיך שלדעתך הוא צריך להיות. הדבר היחיד שאתה לא מסוגל לראות זה את התהום הענקית שנוצרה ביניהם".

"האם העולם היה טוב יותר או גרוע יותר ללא אנשים עם תחושת אשם? יחסי המין היו טובים יותר, זה בטוח".

"אתה תהיה מסוגל להיות מאושר רק כשכל הדברים יהיו מסודרים באמת, כפי שאתה רוצה לראות אותם. זה אומר שני דברים - שאתה בוס נהדר, ושלעולם לא תהיה מאושר".

(לקוח מתוך סדרת הטלוויזיה "האוס").

הרשו לי להסביר את עצמי - יותר מאשר לכם, לעצמי-אני: אני רואה את הסדרה הזו רק לעיתים רחוקות, ואני רואה בה יותר מדי פגמים מכדי להחשיב אותה באמת טובה מבחינת הסטנדרטים האישיים הדפוקים שלי: רק שחקן אחד טוב באמת, תבניתיות ופרקים שחוזרים על עצמם, שימוש לא ברור במלא מושגים רפואיים הזויים שאין מצב שרופאים זוכרים אותם ומשתמשים בהם באמת בכזה שטף-קצף.

אבל עדיין, היא כתובה טוב מאוד.

והשחקניות יפות.

והפרק שראיתי היום כלל בתוכו מונולוגים גאוניים, שממש לא אכפת לי אם הוא היה מפוצץ בקלישאות, או אם הוא היה איזו אינטרפרטציה שאני לא מודע אליה על חומרים שכבר נעשה בהם שימוש אין-ספור בעבר.

אבל זה פשוט נתן לי חומר למחשבה על דברים שמתפוצצים בתוכי כבר הרבה מאוד זמן, וזה רלוונטי לעכשיו -

או-הו, כמה שזה רלוונטי לעכשיו.

(קצת שאלות: למה אני לא יכול להיות כל-יכול? למה אני לא יכול לעשות הכל נכון? למה הכל לא קורה כמו שאני רוצה? למה העולם הוא כזה? למה אני לא יכול לראות את הדברים מנקודת המבט של אחרים? למה אחרים לא יכולים לראות את הדברים מנקודת המבט שלי? למה אני לא יכול להיות אובייקטיבי? למה אין דבר כזה אובייקטיביות? למה אני כל הזמן מקנא? למה כמעט כל דבר שאני עושה נחשב לפלצני וחרטטני ולא בסדר? נמאס לי להרגיש לא בסדר. נמאס לי שמכריחים אותי כל הזמן להיאבק על הדעה האישית שלי. נמאס לי להאכיל את עצמי כל הזמן בחרא. נמאס לי שאני דואג כל הזמן. נמאס לי מעצמי.)