פרי-פרי בעונתו יחיה.

ביום שלישי האחרון התפרקתי, נשברתי, השתחררתי. האמת - שלא כל כך תכננתי את זה. זה קינן כבר די והותר זמן, אבל באמת לא יכולתי לשלו בזה כשזה כבר יצא. וגם הוכחתי לעצמי כמה אני מוזר (ואולי גם קצת פתטי) שאני יכול להתפרק רק כשיש לידי עוד מישהו. מזמן זה לא קרה בצורה כזאת רצינית, ועוד מול מורה. כן, לבכות בהיסטריה מול מורה זו יכולה להיות בהחלט סיטואציה מביכה. מצאתי את עצמי דורש, מבקש, מתחנן לעזרה. אומר שאני לא יכול יותר לבד. לא יודע למה יש לי נטייה לקחת על עצמי בפרוייקטים כאלה דברים שאסור לי ואני לא אמור לקחת על עצמי, למה אני לוקח כל כך קשה את הדברים, למה אני לא יכול לקחת דברים בקלות, ב(פרופורציות)?

הדברים עוד רצים, בראש ובמציאות, השאלות עוד לא נענו, ואני לא יודע אם ייענו בקרוב.

למרות כל התלונות הרגילות של כל חברי השכבה, התחפושת יצאה ממש טוב. שיחקנו אותה. מצעד הגאווה של ממש - חבורה של הומואים, קצת "אנשי הכפר", קצת דוסים שצועקים תועבה וזורקים עלינו חתיכות נייר טואלט. היו גם קצת ריקודים, והיה לי טוב - אני צריך למצוא מסיבה לרקוד בה. אני אפילו רוצה להכין לעצמי דיסק מסיבה, עם כל השירים שאני אוהב ושאני יודע שאנשים אחרים יאהבו לרקוד איתם, להשתגע איתם, לצחוק איתם בקול גדול. באמת שנהנתי. נתקעתי והתייבשתי בבית הספר, אבל בכל זאת הצלחתי למצוא מקום לשיחה. שיחה שעשתה לי ממש טוב. דיאלוג. כמו כל השיחות, השתדלתי להפנים כמה שיותר, אבל אתם יודעים איך זה - רק כשאתה מוכן באמת הגוף מצליח לעכל ולהבין דברים שאומרים לך. ואז השינוי האמיתי קורה. זה עניין של תהליך, שאי אפשר באמת להסביר אותו, ואין צורך להסביר אותו, זה רק גורע ממנו - רק להסתכל אחר כך אחורה ולקלוט. אני חושב שאחד המשפטים שאני מהרהר בהם מאז השיחה הזו הוא KALUT is overestimated.

היתה עוד שיחה, בסופו של דבר, כשכבר נסעתי הביתה: "זה קטע מדהים, שיכול לקרות רק כאן", אמר שמעון אב-הבית. "בבת-אחת, בום-רעש-מסיבה-פורים-מטורף, וטאק - חצי שעה אחר כך, כלום. כאילו לא קרה שום דבר. אלה דברים של זיכרון, רק של זיכרון. כי אין, ולא תהיה שום עדות למה שקרה שם. רק בזיכרון... זה מופיע, מטעין לך את הזיכרון וממלא אותו, ונעלם". אמן, אח שלו.

אחר כך, בבית, אחרי שניסיתי לישון שעתיים ולא הצלחתי, מסיבות שונות - האחראויות השונות, ההרגלים הדפוקים שלי בשעות שינה, הבחורה היפהפיה שפגשתי יומיים קודם ושהשיחה איתה היתה כל כך קצרה טובה ובכל זאת הייתי נבוך מכדי לבקש ממנה מספר טלפון - קמתי ונכנסתי בסופו של דבר למקלחת. מקלחת ארוכה, טובה. הייתי עסוק בלנסות לקלף מעצמי את הקעקועים החד-פעמיים ששמתי לעצמי באותו בוקר, וקלטתי כמה זה כואב לגרד מעצמך ג'יפה עם נצנצים. זה הרגיש ממש פואטי לתת לזה מטאפורה של לחטט בפצעים, לגרד צלקות ישנות-חדשות, והמים החמים של המקלחת מנחמים, מרגיעים.

אתמול חזרתי למקור הפירוק הנפשי שלי, תרתי משמע, ועבדתי קשה עוד קצת. שוב עצבנתי, שוב התעצבנתי. וכשהתעצבנו עליי עוד קצת, הטיחו לי קצת אמיתות בפרצוף. האינסטינקט הראשוני היה להיעלב, אבל איכשהו, כמו שיוצא לי ככה לפעמים במזל, הצלחתי לתעל את זה למציאת פיתרון, למציאת דרך עבודה. עכשיו אני קצת יותר - נוח לעבוד איתו (למי שזוכר, עוקב, מי יודע).

הנה לכם הפנמה אמיתית, הבנה אמיתית של הגוף, של הראש, של הנפש.  

אמש צחי, יערה וחמו הגיעו הביתה. שלשום היתה לצחי יום הולדת, נהדרת. למחרת בבוקר הם נסעו להלוויה פתאומית. אח של שני, מת בחו"ל, מוות הזוי, טיפשי. בזמן שהם היו בהלוויה ניפצו ליערה את החלון של האוטו וגנבו לה את התיק עם כל הדברים שלה - כרטיסי אשראי, כל מיני דברים סנימנטליים ו... אתם יודעים. מכעיס, מבאס, לא מתאים. מעייף, מעציב. לאכול איתם ועם שאר המשפחה ארוחת שישי היה ממש טוב דווקא, סוג של ניתוק. אולי (פרופורציות)? 

צפינו בעוד סרט על אוטופיות, על אוטופיה, סרט מדהים, מרגש, בריא. אידיאליסטי, אופטימי. עשה לי קצת עצוב.

אני אוהב את הכתיבה שלי ככה, לא ממוקדת ובצורה שאני מבין אותה כרגע, אבל בצורה שיכול להיות שכשאני אחזור אליה עוד כמה חודשים אני אולי לא אבין אותה בכלל ואחשוב שהייתי פסיכי לחלוטין ושהיו צריכים לתת לי ריטאלין. או שאני אזכור, ורק אני אזכור, כי לא באמת הסברתי את זה בצורה ממשית לאנשים אחרים, ולא תהיה שום עדות ממשית לדברים שקרו. רק מילא את הזיכרון ונעלם.

הלוואי ואני אפסיק להתנצל ולהמציא תירוצים.

לאצבעות שלי שוב יש ריח של בצל.

חג שמח.