פרי-פרי בעונתו יחיה.

עריכה, 23:10 - מסתבר שכבר כתבתי על החלום הזה. אולי... לא יודע. טוב, אתם יודעים איך זה - אלצהיימר נעורים.

ואת החלום הזה חלמתי לפני קצת יותר מחודש. התעוררתי מהחלום הזה נפעם, וקצת בשוק. הוא היה מלא בדימויים, ואת כולם הבנתי. והוא כמו הציב מולי מראה, מראה שמארה כל כך הרבה דברים עליי, ועל החיים שלי. כאילו החלום היה מעין הצגה סאטירית שהעבירה ביקורת על אופן ההתנהלות שלי.

אני לא זוכר את כולו, במיוחד לא אחרי כל כך הרבה זמן - כי אתם יודעים, לחלומות יש נטייה כזאת להתמוסס ולהיעלם. לפעמים הם כל כך טובים, שכל ניסיון היאחזות שלך בהם גורם להם להיעלם עוד יותר.

ובחלום ראיתי חוף ים. בדיעבד, אני זוכר שחוף הים הזה היה קטן, ולמעשה מוגבל בתוך אולפן טלוויזיה. אבל בתוך האיזור של חוף הים, האופק היה אמיתי, והים נמשך כהרגלו לאינסוף, והעננים והרוח היו. פשוט היו. ועל החוף הסתובבו המון אנשים, והשמש נטטה לשקוע, והאור הלך והזהיב ככל שעבר הזמן. אני זוכר שקרו כל מיני דברים, אבל אני לא זוכר בדיוק מה. ובאיזשהו שלב החל להישמע מקצב, מקצב הולך וגובר, של תופים, קצת של מסיבה, תופים קצביים, שגורמים לך לרצות לרקוד. והדמויות שלעל החוף התחילו לרקוד, כולן. והאור הזהוב היה כבר חזק כל כך, שכל הדמויות על החוף היו לצלליות שחורות ודו-מימדיות שרוקדות בפסטורליות לפי הקצב. והן נהיו מופשטות, יותר ויותר, מרוב שהזהב והאור היו חזקים. והעננים יצרו עם השמש תאורה חזקה ומדהימה.

ואז זה קרה - הדמויות והשמש והואר והעננים והגלים והקצב יצרו תמונה מושלמת. לפני כמה שניות הם היו חלקים של פאזל, חלקים של פאזל מאוד גדול שלא ממש התחבר, ולפתע, הם פשוט התחברו בצורה הכי טובה שיכלה להיות ("נפגשים לדק, נפרדים לעד"). ואני הסתכלתי על התמונה הזאת בחלום, ונפעמתי. כי לעצמי של החלום זאת היתה התמונה ששיקפה את כל המאווים שלי, את כל הרצונות שלי, שיקפה אותי וביטאה אותי בצורה הכי טובה. וידעתי שהרגע הזה הולך להיעלם כל שנייה, כמו חלון מופלא לגן עדן שנפתח אליי לזמן שאול.

"היי!" קרא אליי מישהו מוכר מצד ימין. אני חושב שזה היה סרי, אבל אני לא בטוח. בחיוך מואר מאושר, מודע למצבי ולתמונה, הוא הושיט לי מצלמה. אז ישר כיוונתי אותה לכיוון החוף והצלילים והקצב, והתחלתי לכוון את מד האור, ואת מד המהירות, ואת הפוקוס.

"עוד לא," התחננתי.

"עוד שניה ואני אוכל לצלם, זה יהיה מושלם," ביקשתי.

ואז עמדתי ללחוץ על הכפתור, יודע שהתמונה שאצלם עכשיו תהיה לתמונה הכי טובה שאצלם אי פעם -

והרגע עבר.

חיכיתי שניה יותר מדי, והרגע חלף לידי. השמש נבלעה מאחורי העננים, קרני האור הזהוב איבדו מקסמם והמקצב נחלש.

השיא עבר.

והתמונה לא צולמה.