עוצרים רגע, בואו נראה. כי יש איזשהו צורך:
אני עכשיו בעיצומה של תקופת התלבטויות. התלבטויות שחלק נכבד מהם היא הקליטה הזו של, "היי, לעזאזל, בשנה הבאה בספטמבר אין יותר בית ספר בספטמבר, יש שנת שירות/צבא"! ומחשבות כאלה, לא רק כשהן עוברות בראש - אלא כשהן ממש מחלחלות ונכנסות לתודעה ולהבנה, כמו שקרה לי לפני שבוע בערך, עושות קצת זעזוע מוח. כמובן, שאם זה לא הספיק, כל הנחיתה הזו מלפני שבוע חוזקה בצורה-מעוררת-שלשול על ידי הגדנ"ע שהחל ביום ראשון והסתיים היום בטרטורי M-16. אני חושב שאחת המסקנות שהבנתי יותר מכל מהשבוע הזה, זה איך זה להיות מגה-מגה-אחושרמוטה ג'ובניק. וגם הבנתי, שזה ממש לא איך שאני רוצה להעביר את שלושת השנים האלו. נכון, אני גם לא בדיוק רוצה להיות קרבי - אבל להתרוצץ מקצה אחד לקצה השני של הבסיס בשביל פחיות ופח זבל? נכון, בשבוע אחד זה סתם, עוברים את זה כמו כלום ובדי והותר דחקות וצחוקים - אבל שלוש שנים? לא פלא שאחוז ההתאבדויות בצה"ל הוא מעל ומעבר.
וכאן נכנס כל העניין הזה של שנת השירות. אני יודע שאין תשובה לא נכונה לעשות שנת שירות - אבל בכללי, לפחות לחלק נכבד מסוגי השנות שירות - אני נגד. מה זה צריך להיות הניצול הזה של בני נוער איכותיים לעבודות שירות בשכר מגוחך, בשביל להקל על הממשלה? כך הפכו עוד רבים מבני הנוער הטובים של ישראל לביטוי ההפרטה והחזירות העצלנית הקפיטליסטית של הממשלה. אבל בכל זאת, תשמעו - תרומה זו תרומה. ואם כבר תרומה - אז שיהיה עד הסוף, ולמען מעורבות חברתית אמיתית, שתחתור למען שינוי בתחלואים חברתיים. ואם כבר עד הסוף, אז שיהיה בגרעין - שלא נבוא, נעשה שנה אחת ונכסה לעצמנו את התחת, ואז נלך באומרנו - "אני את שלי עשיתי". כי זה נקרא להיות ראש קטן, ותעשו לי טובה, את הלהיות ראש קטן הזה תשאירו לצבא, הם עושים את זה יפה מאוד, ועוד עם תקציבים בגודל של יערות הגשם.
אז כמו שאמרתי, ובכך אני מסכם פחות או יותר בכלליות את כל מה שהולך כאן בהתלבטות המאסיבית הזאת - היא לאן אני ממשיך. לאן אני לוקח את החיים שלי מכאן, מהנקודה הזו שהכי קל זה לקחת את המסלול שכולם לוקחים, מתוך מספר האפשרויות המצומצם והאטום הזה, ולהשאר עצמי. עצמי, שנמצא בתוך חברה אוהבת, מכבדת, תומכת. עם קונטאקט. עם שיח. עם דיאלוג. עם הקשבה, ודרך ארץ. כמה מילים יפות ומפוצצות. לא יודע מה איתכם, אני מרגיש כל כך אבוד שבא לי לבכות. איפה אני אהיה?
אז מתרוצצים קצת. בודקים אפשרויות. לוקחים סיכונים. מוותרים. מנסים להתמודד עם החוסר ידיעה הזה, ובכל זאת לדעת ש... שאנחנו בכיוון הנכון. שאנחנו לא מפגרים... או... או מה שזה לא יהיה.
לפני איזה לילה או שניים, בין המדים לבין איזשהו מסדר, היה לי חלום. התגלות. חלום ששיקף, בצורה מטאפורית וגם לא מטאפורית, את החיים שלי ואת היחס שלי אליהם. אני לא זוכר את כל החלום, אני רק זוכר את הקטע האחרון, הסצינה האחרונה, שממנה פחות או יותר התעוררתי והבנתי את בצורה מאוד חדה את מה שהתת-מודע צעק עליי והטיח לי בפרצוף: אני נמצא אל מול שקיעה, ומול השקיעה הזאת נמצאים עוד אנשים. השמש עוד למעלה, אנחנו נמצאים מול איזשהו קטע של חוף, ועכשיו, כשאני חושב על זה בדיעבד ובאירוניה מסויימת, נדמה שכל החוף והשקיעה היו בתוך אולפן. כן, בתוך אולפן בחלום. היו איתי עוד אנשים שצפו במה שקורה שם. באיזשהו שלב השמש ירדה על תוך העננים והחלה ליצור אורות ואפקטים של זהב על פני המים ועל פני כל הצופים. זה הפך להיות המחזה הכי מדהים בעולם, וכמו לקצב תופים, דמויות התחילו לרקוד על החוף, ואני עמדתי מול כל המחזה הזה, נפעם. הרוח נשבה עליי, ומאחורה (כן, ראיתי את עצמי מאחורה, מה לעשות - חלום...) הייתי לדמות של צל, יפה כזאת, כמו שרואים בציורים. הייתי מודע לעצמי ולסיטואציה, ואמרתי למישהו שאני מכיר, שגם היה בין הצופים בהתרחשות, שיצלם אותי מאחורה. הוא החזיק את המצלמה והכין אותה לתמונה. אמרתי לו לחכות, או שהוא אמר לי לחכות שנייה, כי הוא רצה לכוון את המצלמה - זה לא משנה, אני לא זוכר בדיוק - אבל בכל אופן חיכינו. בזמן שחיכינו והתמונה לא צולמה, הסיטואציה כמו הגיעה לשיאה - הדמויות רקדו, השמש והעננים יצרו מולי את האור המושלם והמקצב הרקיד את הרוח. וחיכינו. וחיכינו. והוא לא צילם. והרגע חלף. השמש שקעה, והתמונה לא צולמה, וזה היה עצוב מהרבה סיבות, אך בתוך-תוכי בעיקר מסיבה אחת - האני של החלום ידע שהתמונה הזו מסמלת אותו. אותי. שהיא העבירה את הנפש שלי באותו הרגע כה במדויק, שהיא הייתה חייבת להילקח. אבל היא לא. כי חיכיתי יותר מדי, ופספסתי את המומנטום. את אותו הרגע.
מהחיים אני מכיר את הסיטואציה הזו יותר מדי טוב, וכל כך מקרוב. כל אותן תמונות שרציתי שיהיו מושלמות, ומרוב שהתעסקתי בזום ובפוקוס ובצמצם ובמהירות, הרגע חלף. ולא היה עוד, ואני הרגשתי פתטי. אבל זה לא רק בתמונות. כל העניין הזה, של לא ללמוד מטעויות, ולפספס את הרגע ולא לחיות את החיים בזמן וברגע, זה משהו שמאוד כואב לי בעצמי. יש שיר כזה, של של סילברסטיין, שנדמה שמעביר את המצב בצורה מאוד יפה. זהו שיר שמסופר מנקודת מבטו של אחד הילדים מהכפר המלין, אותו כפר שהחלילן וחלילו המכושף לקחו ממנו את כל הילדים לנצח נצחים:
זה שנשאר / של סילברסטיין
אל תשאל מה היה - איך בכו הזקנים,
איך בכו וצרחו הזקנות,
כשהניף האורח הזר חלילו
וכישף גם בנים, גם בנות.
שרינה וטומי ומגי ובוב
קיפצו אחריו בדיצה,
קתרינה הג'ינג'ית ואח שלי, רוב
נסחפו אחריו בריצה.
אורלנדו ונילס ובן דוד שלי דן
חוללו תוך דילוג וסיבוב,
מעבר להר - מי יודע לאן -
הלכו, נעלמו לבלי שוב.
מעבר להר - מי יודע לאן -
הוביל זה נגן קנה-הזית
את כל ילדי המלין, חוץ מאותי -
אני נשארתי בבית.
האבא שלי אומר שאני
צריך להיות מאושר.
כי אילו שמעתי את קול הנגינה
הייתי נסחף עם השאר.
אבל אין זה נכון שאת קול החליל
החלול, הצלול, לא שמעתי.
להיפך - אני שמעתי כל צליל
ורציתי לרוץ...
אך פחדתי.
אין כאב יותר גדול מהכאב על הזדמנות שהוחמצה. נכון, לא בוכים על חלב שנשפך - אבל אין מי שלא מביט אחורה על הצמתים החשבים בחייו ומהרהר על הנסיבות. והפחד - הוא ללא ספק אחד הגורמים המסוכנים והמכריעים של הצמתים האלה.
אז מה אתם אומרים, למה שלא ניכנס לאווירת החג של הנוצרים, ונאחל לעצמנו - לעצמי, יותר נכון, משוה לקראת השנה האזרחית הבאה - שנקשיב. ושנבחן הכל לעומק. ושנעז לבחור, באומץ.
אמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
