לפני שנה וקצת, באיזשהו כנס, התקרבתי למישהי. והיא התקרבה אליי, למרות הסתייגויות שונות. למחרת, וביום שאחריו, היא שאלה אותי מדי פעם - "אתה רוצה שאני אלך? כי אני יכולה ללכת, אם נמאס לך ממני. שלא תמנע מעצמך רק כי לי יש צורך מתמיד במגע..." ואמרתי לה שלא. היה לי... מוזר, היא כאילו התייחסה לזה כאילו היא מנצלת אותי. "..ובכלל, אתה מאוד מושך", היא החמיאה לי, באיזו שיחה שניהלנו, באיזשהו שלב, באיזשהו מקום, קופאים מקור באיזו פינת חדר. היא הייתה מאוד יפה בעיניי באותו זמן. בדיעבד, מסתבר שהיא... באמת, סוג של ניצלה אותי. היא לא סיפרה לי שהיה לה חבר באותו זמן, חבר מאוד רציני. הממ... אם אני לא טועה, הם התחתנו במהלך הקיץ האחרון. לא, אני לא צוחק.
אני מהרהר בזה, כי אני מרגיש נורא פתטי בזמן האחרון. וואו, ממש - ברמות שלא יאומנו. זה ידוע שבחורף הרבה מאוד אנשים מחפשים עם מי להתחמם, אבל אצלי... אני מבקש חיבוקים מאנשים כל רגע, אני מסתכל על בנות אחרת, כאילו כמעט כל אחת שלא ייחסתי אליה אף חשיבות קודם לכן, הופכת להיות בת זוג פוטנציאלית. אפשר להגיד, שעונת הייחום שלי היא ללא ספק בחורף (הרי לכם ביטוי שמדגים את הפתטיות).
הלוואי, לפחות, שהיתה לי את המסיכה החיצונית להסתתר מאחוריה - וגם, במובן האנוכי שלי, הלוואי ופשוט הייתי נראה טוב. זה היה ממש מוסיף לאגו שלי, ובכלל, היה נותן הרגשה נורא טובה. אתם לא חושבים על זה? זה כאילו נוצר לי איזשהו דימוי בראש, שלאנשים יפהפיים ומושכים יש איזושהי יכולת, גם אם הם עצובים, או פגועים, או מה שזה לא יהיה - להסתתר בתוך היופי הזה; כאילו שלא משנה מה הם יעשו, הם פשוט יהיו שם, יפהפיים. כמו שמעיין-של-צחי-לשעבר אמרה על אומה ת'ורמן, בקטע הזה שהיא מסניפה הירואין ומאבדת את ההכרה - "בואנ'ה, זה לא יאומן איך האישה הזאת יכולה להיות יפהפיה גם כשהיא מדממת מהאף". מבינים את הנקודה שלי?
קנאה גדולה יש לי באנשים האלה, ואל כי היופי הוא בעין המתבונן, אלא בגלל שלא יעזור מה, הם אסתטיים. טוב, יודעים מה? די. טחנתי את הנושא הזה די והותר.
אז איפה היינו? אה, כן. נזכרתי.
אז אם לא אכפת לכם, אני הולך להתכרבל מתחת לפוך עם שלוש שכבות וסוודר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
