פרי-פרי בעונתו יחיה.

אני אוהב שלאצבעות שלי יש ריח של בצל. הרי אני בכל מקרה כל הזמן מתעסק איתן, ולא עם כל שאר מיליון הדברים שיש לי לעשות, אז לפחות שיהיה להם ריח מוזר. לפני כמה זמן הריח פשוט לא ירד. זה היה איזה שלושה-ארבעה ימים שפשוט הרחתי מבצל.

אני גם בוהה הרבה. וחושב, לא מפסיק לחשוב. לפני איזה שנה שאלתי את פז, אני לא יודע למה, מה הוא נוהג לעשות בבית. בכל זאת, מה יש לעשות אי שם בהרים? הוא ענה לי שהוא רץ, הרבה. איזה שמונה קילומטרים. וחושב. יושב וחושב, הרבה. הוא יכול לעשות את זה שעות. אז זה נורא הצחיק אותי - איך אפשר? עכשיו אני מבין. זה באמת רוב מה שאני עושה.

אני מתגעגע. אני לא מפסיק להתגעגע, לחופשות, לרגעים, לאהבות שגדעתי ללא סיבה ואני מתחרט על זה, למקומות שמעולם לא היו שם. הייתי רוצה להקפיא את עצמי ברגעים האלה, באוטופיות הקטנות האלה שאני יוצר לעצמי, ולמעשה, כך אני מדמיין את גן עדן, כמו שתיארו זאת ב"לחלום אותך" עם רובין וויליאמס: העניין הזה שאתה מעצב לעצמך את גן העדן. מה שהייתי עושה, זה שהייתי בוחר רגע אחד נפלא, ונשאר בו. ועושה שלא יימאס לי ממנו מעולם. לא הייתם יכולים להישאר בתחושה הזאת לנצח? הלא זהו אושר אמיתי, בניגוד לפסגות והמורדות של החיים האמיתיים.

אני מנסה להיות מודע. ככל שאתה מודע יותר, ומקשיב יותר, ככה אתה יותר מתבגר, מתפתח, חי. ככה יש... (פחות סכנות?) לא יודע. ככה אני מאמין. הכל סימנים, הכל קרב אלייך, הכל מתרחק ממך.

לעיתים אני פשוט

קוטע את עצמי

כי

די ונגמר

עד שיהיה לי עוד.