פרי-פרי בעונתו יחיה.

יש איזה שתי בנות שכל הזמן מציקות לבת דודה שלי עכשיו, כל הזמן. קוראות לה "ערבייה מאומצת". אז היא החליטה שהיא רוצה שהן ימותו, והיא מסבירה לי, בשצף-הקצף של הנאצות, שהמורה שדיברה איתה בועדת היחסים אמרה שזה לא רק בערוץ שלה, שהיא עושה את זה גם בערוצים אחרים, מציקה לילדים אחרים. "לכל אחד יש ערוץ משלו בחיים..." היא ממלמלת, וחוזרת לדף הנייר ומשרבטת בטושים סימני קריאה גדולים אחרי המילה "מתה". אותה ילדה שקראה באותו כינוי היא אחותה של אותה ילדה והבת של אותה אם והאחיינית של אותה דודה שנהרגו בתאונת הדרכים ההיא בקיץ שעבר. אז יכול להיות, שכן, היה לי קצת קשה להקשיב לה מדברת ככה. אפילו שהיא רק ילדה.

זה החזיר לי איזשהו פלאשבק, ישן נורא, שאם לא האסוציאציה הזו סביר להניח שהוא היה נשאר דחוק בתת-המודע המאובק שלי, שאבא עצבן אותי נורא. הייתי בן איזה 8. כן, בערך בגילה. ורצתי ללכת והתעצבנתי וצרחתי ובכיתי והתכווצתי מרוב עצבים וציירתי ציור של אבא מת. והלוואי שהוא ימות, הלוואי שהוא ימות, הלוואי שהוא ימות. ואחרי זה, אם זכרוני אינו מטעני, ויכול להיות שכן, ואני מקווה מאוד שלא, זרקתי את הציור ההוא לפח. עד היום אני לא יודע אם אבא ראה אותו או לא.

בהיתי היום בטלוויזיה במשך כמה שעות. ראיתי עם גיל סמולוויל. זה כמו טלנובלה, רק עם סופרמן. בדיוק בשבילי. לא זפזפתי ערוצים, והערוץ האישי שלי לא הופרע והיה מרוכז בצורה בוקית ובוהה במסך המרצד.

עד לפני כמה שעות ביליתי את שעותיי בקיבוץ בחן שבאזור נתניה. הייתי במיונים לשנת השירות בפנימיית הבנים של טוקאייר. פנימייה מדהימה מבחינת איך שהיא מתוחזקת, והקומונה מעולה. חבר'ה אדירים, במיוחד חמוטל, שהביאה אותי לשם. אתמול הם הכינו לנו ארוחת ערב ענקית, ועישנו נרגילה ושתינו מלא בירות וגם, כן, בהינו בערוצים (הו! יש טלוויזיה בקומונה!).

בפנימייה היה מאוד נחמד, למרות שאני מודה שהיה לי, ועדיין, קשה מאוד עם הקונספט הזה של ה"זריקה למים" ישר לתוך העבודה עם הבנים ולהיות איתם אחר-צהריים שלם. כמובן, כל הש"שינים והמדריכים לא הפסיקו לדבר על איך שזה היום הכי רגוע שלהם מזה שבועות. לא פלא, הם כנראה היו ממש שמחים לראות פנים חדשות. כמה צורך באהבה היה שם. כמה חיבוקים קיבלתי. אפילו אמרו לי שאני דומה לסקאזי. לא שיש לי מושג מי זה.

הערוץ של החבר'ה האלה, ושל עוד כל כך הרבה, כל כך מנותק. וכל זה עוד מתוך הדיסטאנס. האם אני יכול לדמיין את עצמי נקשר אליהם עד לרמה של אהבת אמת, להיות מסוגל להיות להם אח גדול וסמכות ואז ללכת כאילו כלום? אבל יש מדריכים שחזרו. חלקם אני מכיר גם כן. נו, זה היה הכינוי שלי ביום הזה, "זה שמכיר את כולם"... נגיד ש-.

למישהו יש איזה שלט?

כרגע, לפי איך שהערוץ שלי מראה, רשמית הפכתי לפוטטו-קאוץ'.

היי, יש ארץ נהדרת.

זיפ.

נ.ב.

עוד לא סיפרתי על יום ההולדת השמונים שהיה לסבתא. בקצרה, היה מאוד מרגש. אולי אני ארחיב בהמשך.