אין לי כוח להתנצלויות. ולמעשה, זה כבר מזמן ברור לחלוטן שלפחות במקרה זה, אין שום צורך בהם. קרה המון, ואני לא יודע ממה להתחיל, כי כל פעם דחיתי ודחיתי את זה עד שהתווסף עוד ועוד (אל תילחצו ואל תסתקרנו, לא קרה שום דבר עם אקשן בחובו). זה פשוט תקופה כזאת, ובכל מקרה אין הרבה מה לעשות בדף האינטרנט הזה הרבה מלבד מלנבור בארכיוניו המועטים - אז אתם יכולים לראות שזה היה ככה גם בשנה שעברה. נובמבר-דצמבר, מהרבה סיבות, שונות ומגוונות, התבררה לי כתקופה שבה אין לי זמן להתעסק הנבחי נפשי המפותלים, לחפש איזו שנינות שרק אני מבין פה ושם, או אפילו סתם לכתוב שטויות מלבבות שמעטים הם הקוראים אותם.
אני שוב חוזר לשאלה למה התחלתי לכתוב פה מלכתחילה. ומה זה הדבר הזה. בלוג. ומה... ומה אמור להיכתב פה. איזושהי פתיחות פוסט-מודרניסטית מוגזמת, שלגביה המקום הזה יכול להיות כל דבר. כולנו כבר ניווכחנו שזה יכול להיות מסוכן, כמו שזה יכול להיות חסר משמעות לחלוטין. זה לא משנה...
בכל אופן, אני כותב פה עדיין, מפעם לפעם, כי אני רואה בזה דבר מאוד... מאוד... מעניין, בשבילי. זה פשוט יומן אישי כזה, שבו אתה לא חייב לשום דבר או לאף אחד (כל עוד אתה לא קונה פרו), ויכול לברבר מה שבא לך. זה החיים שלך, אתה בוחר במה לבזבז אותם או לנצל אותם או איזה שם-פועל שלא תבחרו. יכול להיות שזה אומר משהו, ההיעדרות שלי מפה בתקופות מסויימות. שזו כתיבה בפני עצמה, למעוניין לדעת מה קורה איתי. כי זה לא באמת משנה מה קורה איתי, אבל ידוע שאני לא פה. ואני יכול להגיד שזה לא בגלל שאני עצוב ומדוכא כל כך או שמח ומאושר כל כך שאני לא מסוגל לכתוב פה. זו פשוט תקופה כזאת, שהכתיבה אינה יפה לה. דרכי הביטוי האחרות הן שתופסות את הבמה.
אתם רואים בעצמכם, לפי הגמגומים -
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
