פרי-פרי בעונתו יחיה.

התקופה האחרונה היתה קשה. באמת שהיא היתה קשה, כל כך קשה שלא הצלחתי לבטא את עצמי במילים, לא לכתוב פה, לא שום דבר. התקופה הזו נגמרה אתמול, כאחרי מספר לא-מבוטל של שבועות הכנתי את עצמי לבחינה המטופשת ביותר עלי-אדמות, שאני חושב שאפילו אין צורך להזכיר מה הוא שמה, רק נציין שהיא... פסיכית-משהו.

.Psycho-shit

כשיצאתי סוף סוף, הרגשתי איך אבן בזלת ענקית במשקל 300 קילו יורדת לי מהרגל. או מהלב. ממני, בכלליות. עכשיו, אומרים שכשדברים כאלה קורים, אתה מרגיש אופוריה מסויימת. אפשר להגיד. אבל אפשר גם ללכת על המובן היותר פיזי של העניין - אם היו שמים לכם עכשיו סלע על הרגל, והייתם צורחים, בוכים, מתעצבנים, ואז מורידים לכם - נכון שהייתה הקלה, בל עדיין היה נורא כואב. זה היה נורא מעצבן אתכם, והייתם מקללים. אז ככה, פחות או יותר. לוקח לי זמן לעכל שזה נגמר, אפילו עכשיו. באמת שלא נהנתי, ובאמת שנמאס לי כבר, ואני שמח שדי. ואומנם מאוד אכפת לי מה הציון שאני אקבל, כי אחרי הכל, השקעתי המון, קפצתי לחלוטין מעל הפופיק - אבל אני יודע שלא משנה מה, גבוה או נמוך - אין שום סיכוי שאני אעשה את זה שוב. לא מוכן לחזור על החוויה הזו. פעם אחת יותר מדי.

בחוץ, אוניברסיטת חיפה נראתה כמו המקום היחיד שנותר עלי-אדמות תחת שמים אפורים שהמטירו טיפות, פיסת אספלט קטנה, עליה נשבה רוח קרירה, שהיתה באותו רגע הכי נעימה בעולם. הרגשתי מצוין. הרגשתי שאני לא חייב שום דבר לאף אחד, והתנהלתי לעיתי עם אנשים מסויימים חזרה צפונה, הביתה. מזג האוויר לא יכול היה להיות טוב יותר, עם ריח הגשם והרוח הנושבת והקרירה. בסופו של דבר, בבית, התבטלתי כמה שעות, נפגשתי עם ההורים, דיברנו, אכלנו.

בסופו של דבר נשברתי. אחרי דכדוך ממושך של ישיבה על הספה ושני משחקי שש-בש מול אבא, נשברתי. לא נתתי לעצמי להשבר עד הסוף. אבא אימץ אותי לחיקו, בכוח, בחוסר היענות ממני, בשקט. לאט לאט זלגו כמה דמעות. למה, אתם שואלים? ובכן, אולי לאנשים אחרים זה יותר קל, אולי אנשים אחרים פשוט לא מדברים על זה, אולי אני לא יודע מה - אבל אני לא בנוי לדברים כאלה. למסגרות כאלה. למערכת. אבל אני יודע שאני אעשה אותם, והנה, אני עושה. יכול להיות שאשתמש בזה, יכול להיות שלא. אבל אתם יודעים, מה שלא הורג, מחשל. ואני, מה לעשות, לא הבן אדם הכי חזק בעולם.

אתם יכולים להגיד שאני מלודרמטי נורא, ומה אני אגיד לכם, אתם צודקים. קשה לי בדברי זוטות, ולעיתים, כשקורים דברים זוועתיים, אני יכול להיות אטום נורא. ככה אני. לא פרופורציונאלי. קונטרסטי. מטומטם. פילטר מספר ארבע. אני יכול ליצור טרגדיה מעכבר, ואני יכול להשתין על הר ענק של סבל. למה מי אני בכלל?

מה אני אגיד לכם, באיזשהו שלב הרגשתי כל כך לוזר. הרגשתי אפס. ואני יודע שאני ארגיש ככה עוד הרבה פעמים בחיים, ואני יודע שיהיה עוד הרבה מאוד חרא, אבל הרגשתי אפס. הרגשתי שלא מגיע לי שום דבר, הרגשתי שלא משנה לאן אפנה ולא משנה מה אעשה אכשל. קלישאות הרי עובדות הכי טוב, ומתוך הנקודה הכי שפלה, מעודד שמכאן אתה יכול רק לעלות. או עוד לרדת. אבל זה לא כל כך משנה עכשיו.

יאללה, חבר'ה. שיהיה חורף מצוין.

עד העונג הבא.

נ.ב.

אה, ובאשר לציפור השנייה, אתם שואלים? אותה הרגתי היום בבוקר.

אפשר לסכם זאת בשתי מילים, עליהם ארחיב בהזדמנות אחרת - על עוד תקופה עוד יותר ממושכת, שגם בה הרגשתי לוזר לא פחות: