פרי-פרי בעונתו יחיה.

אני לא יודע... לא מעובדות כל כך, המחשבות שלי. פשוט רצות.

בלי לשים לב, כששואלים אותי, "אתה גר פה?", "אתה תל אביבי?" - במקום פשוט להגיד, 'אני לא מפה', נפלט לי בלי לחשוב 'אני/אנחנו מהצפון' קודר ומסכן (כל מה שחסר עכשיו זה שאני אעשה פרצוף עצוב, אשרבב החוצה את שפתי הקדמית ואבקש צדקה). בהתחלה צחקתי על כל זה, עכשיו זה יוצא לי בלי כוונה. מה השלב הבא? ניסיון לשכנע אנשים לעשות לי הנחה כי אני מ-ה-צ-פ-ו-ן? על מי אני עובד? אנאי בדיוק סיפרה, ביום שישי לפני שבוע (וואו, הרבה זמן עבר, הא?), שהם החליטו פה-אחד בפיצרייה שהצפונים הרבה יותר גרועים מהצרפתים שבאים לאכול אצלם. וזה מוזר, להרגיש איך בתהליך אתה מתחיל להתרגל לעניין הזה, שאתה "פליט". פחחח. על מי אני עובד?

זה מתבטא גם בצורה הרבה-הרבה-הרבה יותר זוועתית, ההתרגלות הזו. בתחילת המלחמה, כשכולם היו עוד בשוק מכל העניין הזה של הקטיושות, עניין ההרוגים  והפגיעות בנפש עוד היה יחסית שקט (או יכול להיות שלא... כמה זמן הייתי מנותק?); אנשים ישבו במקלטים או נסעו למרכז/דרום כדי להתרחק מכל הבלגן. לאט לאט התחילו להתרגל, לאזעקות השווא המצווחות בין הבומים האמיתיים, ויצאו לשבת בחוץ, כי כמה אפשר. ועכשיו מתחיל באמת להיות כואב, ואני לא מדבר מבחינת קו המלחמה והחיילים - אני מדבר מבחינה אזרחית, כי אם פה באזרחות אני בקושי אחראי למה שאני אומר או למה שאני חושב - בעניין הצבאי, אני באמת שבאמת לא מבין כלום (רק אל תתנו לי לדבר על חיל האוויר, כי שם אני קצת בכל זאת מעוצבן... לעזאזל המלחמה).

אני חושב שכשהכל יירגע אני אוכל לשבת עם עצמי ולהבין איפה לעזאזל אני בתוך כל זה.

אחרי הכל, תמיד אמרתי על עצמי שאני קונפורמיסט בדיליי.